מחלת הדמנציה מובילה במרבית המקרים לצורך בהזנה מלאכותית (זונדה). עם התקדמות המחלה, חלה ירידה קוגניטיבית ותפקודית, עד כדי איבוד היכולת להזנה באופן עצמאי. כך, בשלבים מתקדמים של המחלה, מאבדים חולים בדמנציה את היכולת להאכיל את עצמם. בשלב זה, עולה השאלה האם להשתמש בהזנה מלאכותית כדי להאריך את חייו של החולה, אשר תפחית באופן משמעותי את איכות חייו ואף עשויה לגרום לחיים בסבל? או שמא עדיף לוותר על הזנה מלאכותית, כדי למנוע איכות חיים ירודה, אך המשמעות היא בחירה במוות? עבור קרובי המשפחה של החולה, הוויתור על הזנה מלאכותית, משמעותו צפייה בגסיסתו של קרובם האהוב McNamara &Kennedy, 2001)).
דילמה זו מציבה אתגר לא קל עבור הקרובים לחולה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעניק לכל אדם את האוטונומיה להחליט על גופו. מתוך כך, לכל אדם הזכות לסרב לקבלת טיפול. אך, מה אם רצונו של החולה אינו ידוע? מי מקבל את ההחלטה? קרובי המשפחה, אשר לרוב נוטים לרצות להאריך את חיי הקרוב, מתוך הקושי להפרד ממנו? או שמא הרופאים, אשר מתפקידם להציל חיים? מדובר בדילמה לא פשוטה, שנדבך נוסף וחשוב בה הוא נושא איכות חיים לעומת הארכת חייהם של חולים בדמנציה, אשר זקוקים להזנה מלאכותית. בידי מי המנדט לקבלת החלטה זו? אם כן, קיימים כוחות אשר פועלים באופן מנוגד זה מזה ויוצרים דילמה אתית מאוד מורכבת. כוחות אלו הם תפיסות מוסריות שונות ביחס להארכת חיים.
