לפי דוח מרכז טאוב לגבי מצב המדינה בחברה, כלכלה ומדיניות (20104) בישראל קיימים מספר מדדים במחירי הדיור בישראל:1. משרד האוצר - יחסי המחירים בין מחיר הדירה הממוצע והחציוני ובין הכנסות משק הבית הממוצעות והחציוניות. 2. משרד הבינוי והשיכון – מחירי הדירות הממוצעים ואבחנה בין דירות יד ראשונה ודירות יד שנייה ומספר חדרים. 3. משרד המשפטים – שינוי בממוצע מחירי הדירות בנות ארבע חדרים שנמכרו לפי ערים. 4. מכון גזית גלוב – גלובס – מכירה חוזרת של דירות יד שנייה 5. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מדד מחירי הדירות המבוסס על אומדן דוני. כלומר, בנטרול השפעת מאפייני הדירות על מחיריהם וזאת בנוסף למדידת ערך הדירות שבבעלות משקי בית.
כל המדדים[1] מצביעים על עלייה במחירי הדירות בשנים האחרונות. משנת 2000 ועד שנת 2008 מחירי הדירות היו יציבים ואף בירידה מסוימת כאשר בשנת 2008 חזרו מחירי הדירות למחיריהם הנומינליים שהיו בשנת 2000. משנת 2008 קיימת מגמה לעלייה מהירה ועקבית של מחירי הדירות לאורך השנים (מלבד ירידה מתונה במחצית השנייה של שנת 2011) כאשר מחירי הדירות עלו עד לשנת 2013 בשיעור של 84% בערכים נומינליים או בשיעור של 53% במונחים ראליים, כלומר, בניכוי השפעת מדד המחירים לצרכן. לפי דוח ועדת טרכטנברג מחירי הדיור עלו בשנים 2007 – 2011 בשיעור של 63% בערכים נומינליים או בשיעור של 42% בערכים ראליים. כלומר, העלייה במחירי הדיור המשיכה להחריף גם בין השנים 2011 – 2013.
