לפני מספר שנים, עבדתי במשך כשנה בתחנת דלק בבעלות רשת "פטרוקו", בעלת בתי זיקוק ותחנות דלק בצפון מזרח ארה"ב. במהלך תקופה זו הזדמן לי לעבוד תחת שני מנהלים: הראשונה, מריה תרזה, הגיע לשם מספר חודשים לפני, וניהלה את התחנה כתשעה חודשים. החליף אותה מנהל בשם וינסנט מקמרדו שהמשיך גם אחרי עזיבתי. לשני המנהלים היה תואר ראשון וניסיון ניהולי קודם. הם הוצבו לתחנת דלק זו, לאור הישגיהם בתפקידים קודמים. תחנה זו, בגלל היקף עסקיה, נחשבה כמקום הכשרה והתנסות למנהלים בעלי פוטנציאל קידום בחברת "פטרוקו".
על אף שהיו בעלי השכלה וניסיון דומים היו שני המנהלים שונים בסגנון הניהול שלהם. מריה עקפה באופן עקבי הרבה מנוהלי החברה. במקום להקפיד על קיום הוראות החברה, היא התמקדה ביצירת חברות ורוח צוות. נכונותה להגמיש או להתעלם מהוראות ונהלים הוערכה על ידי העובדים. לכן, ניסיונותיה ליצור אווירת צוות עלו יפה. אווירת הצוות קיבלה ביטוי בארבע צורות: בין אנשי הצוות, בין הצוות למריה תרזה, בין הצוות והלקוחות ובין הצוות, מריה תרזה ומנהל האזור.
שיתוף הפעולה בתוך הצוות קבל ביטוי יום יומי. לדוגמא: עובדים עזרו זה לזה בתיקונים של מכוניותיהם, או בהבאת קפה וסופגניות ממקדונלד לכל החבר'ה. יום אחד, לדוגמא, נגמרה הבטרייה של מכוניתי. כאשר החברים ניסו להדליק אותה בכבלים ממכונית אחרת, גרמנו לקצר חשמלי במכונית השנייה. בעוד שצוות רגיל היה מוותר בשלב זה, נסעו החבר'ה, תוך הפרת נוהלי החברה (בזמן העבודה) לקנות חלקי חילוף ותיקנו את המערכת החשמלית. כמובן שבעתיד החזרתי טובות אלה.
האפיק השני של אווירת הצוות, בין מריה ובינינו קבל ביטוי בעיקר באמצעות דאגתה של מריה לרווחתנו: היא הייתה מגיעה למשמרת הבקר עם קפה וסופגניות, ולמשמרת הלילה דאגה לפיצה. מאמציה לטובת הצוות יצרו הדדיות. כאשר היא הייתה זקוקה לאדם נוסף בגלל מחסור בכוח אדם, התנדבו חברי הצוות לעבוד משמרת נוספת. (רק מי שעבד 16 שעות בעמידה ליד משאבות תחנת הדלק יכול להעריך את גודל ההקרבה של עבודה בשתי משמרות רצופות).
