שוק העבודה הישראלי אינו אחיד. מעבר לחלוקה הקונבנציונאלית בין שוק העבודה הציבורי לשוק העבודה הפרטי, הקיים גם בארץ, קיימות גם קבוצות ומגזרים בהם חלוקה זו אינה תמיד ישימה בשל גודל ומבנה שוק העבודה הישראלי. גם השינויים במבנה המשק והחברה מאז קום המדינה, כמו גם שינויים טכנולוגיים, יוצרים מחדש מגמות בשוק העבודה שלא נודעו בעבר. כך למשל, המעבר משוק העבודה הציבורי לשוק הפרטי שהיה חד סטרי ברובו, עד לפני עשרים שנה מן השרות הציבורי לפרטי, הפך לדו סטרי במידה לא מועטה.
גם תהליך הפרטת השירותים הציבוריים, במיוחד בעשרים השנים האחרונות, הביאה לכך שחלוקת המגזר בין הפרטי לציבורי, שוב אינה נמדדת כבעבר על פי המעסיק. בעשורים הראשונים למדינה המגזר הפרטי כמעט ולא עסק באספקת שירותים ציבוריים. רובם המכריע של עובדי המגזר הציבורי, נמנו על עובדי מערכת השלטון המרכזי והמקומי, הסתדרות העובדים[1] והסוכנות היהודית[2] (חורין, 1969). החל משנות השבעים ובאופן בולט עם האצת הפרטת השירותים הציבוריים נוצר מצב לפיו חלק ניכר משירותים אלה מסופקים על ידי הסקטור הפרטי. לכן, מאפייני המעסיק אינם קובעים את השתייכות העובד למגזר ציבורי או פרטי אלא הענף הכלכלי בו הוא מועסק.
מבוא
פרק ראשון: סקירת ספרות
פרק שני: עיקר ממצאי מחקר מזר(מאמר ליבה)
מתודולוגיה ומבנה המחקר
הקשרים ארוכי הטווח בין תוואי השכר במגזרים הציבורי והפרטי
הקשרים קצרי הטווח
מאפייני העובדים בשני המגזרים לאורך הזמן
השכר במגזר הציבורי בטווח הקצר
פרק שלישי: הצגת נתוני 2013-2014
תוצר
שכר
פרק רביעי: ניתוח נתוני 2013-2014 לאור ממצאי מזר
סיכום
ביבליוגרפיה
