עבודה זו שמה לה למטרה לבחון האם הפרטת שירותי הסיעוד בישראל השפיעה על איכות ונגישות הטיפול בעבור הקשישים. מדינת ישראל עברה תהליכי הפרטה החל מאמצע שנות השמונים, תקופה בה שרר משבר כלכלי, שהוביל את מדיניות הממשלה לנקוט בצעדים על מנת לבלום את האינפלציה. הפרטה, במשמעותה הצרה, הינה העברת שירותים מאחריות המדינה לאחריות גופים פרטיים עסקיים או וולנטריים, כאשר היא יכולה להיות מלאה או חלקית.
הפרטת השירותים לא פסחה על השירותים החברתיים בישראל, כאשר נקודת מפנה משמעותית חלה עם יישום חוק ביטוח הסיעוד ב-1988. במסגרת חוק זה, הוצגה מדיניות ברורה וחד משמעית לגבי כוונת הממשל להפריט את השירותים. שירותי הסיעוד לקשיש נכנסים תחת קטגורית שירותי רווחה אישיים, וטרם חקיקת החוק, לא היו במדינת ישראל שירותים תחת מסגרת מאורגנת או שיטתית. חשוב לציין כי מדיניות הפרטת השירותים החברתיים היא אחד הנושאים השנויים במחלוקת במדינת ישראל (גרונאו, 2012). אחת הנקודות המצביעות על כך שתהליך ההפרטה הינו אחד מהשינויים המשמעותיים במדינת ישראל, היא העובדה כי השפעותיו ניכרות בכל המרכיבים של מערכת השירותים החברתיים: במעורבות הממשלה במתן השירותים, במעמדם של הארגונים המספקים את השירותים, בכוח הצרכנים, באיכות השירות הניתן ובמצבם של העובדים בשירותים אלו (קטן, 2001).
אוכלוסיית הקשישים מאופיינת בעלייה במחלות כרוניות ואחרות ובתלות הולכת וגוברת בזולת בעזרה בפעילויות יום יום פשוטות ובשירותים חברתיים. כמו כן, הנתונים מראים כי ישנה עלייה מתמדת בתוחלת החיים של האוכלוסייה, כך שמספר הנזקקים לשירותים גדל ללא הרף.
מבוא
פרק ראשון: הפרטה בישראל
פרק שני: קשישים בישראל
פרק שלישי: שירותי הסיעוד לאוכלוסיית הגיל השלישי בישראל
פרק רביעי: השפעת תהליכי ההפרטה על הקשישים
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
