לפני אמצע שנות התשעים של המאה ה-20 בשוק ההון הישראלי היה היעדר תחרות, מעורבות ממשלתית במידה גבוהה וכוח כמעט בלתי מוגבל של הבנקים העיקריים במדינה. רפורמות קודמות, כמו רפורמת הפנסיה ב -1995, לא התייחסו ישירות לשליטה של הבנקים בשוק הפיננסי, אלא התמקדו בעיקר בהפחתת מעורבות הממשלה בכלכלה. בעבודה הנוכחית נתייחס, קודם כל, להיבטים פנסיוניים הקשורים להמלצות ועדת בכר. הנושא הזה אקטואלי גם בתקופה זאת, במיוחד עקבה הבעיה של הזדקנות האוכלוסייה וחששות על יציבות שוק החסכונות הפנסיוניים בתקופה של קורונה. ברפורמה על בסיס של המלצות ועדת בכר נקבע, למשל, כי חברות עם רישיונות לניהול תיקי השקעות בשליטת בנק לא ינהלו נכסים עבור קרנות פנסיה. או עוד המלצה, אולי קטנה יחסית אבל חשובה מבחינה פרקטית, על כך הכשרה ורישיון רשמיים ידרשו מאנשים שמוכרים או מציעים ייעוץ בנושא שוקי הון ומוצרים פנסיוניים. כמו כן, ועדת בכר המליץ על כניסה הדרגתית של תכונה חשובה של הרפורמה של ועדת בכר שהחלה בשנת 2005 היא שבחירת תוכנית פנסיה או תוכנית החיסכון לפנסיה הועבר לידי העובד. לאחר הרפורמה בקרנות פנסיה ותיקות, שהבטיחו הכנסה לפנסיה קבועה ללא קשר לסכום שהפקיד העובד, צומצמו, והפסיקו להיות זמינות לעובדים חדשים. הן הוחלפו על ידי קרנות פנסיה חדשות, בהן קצבה פנסיונית תלויה בחיסכון שנצבר לעובד.
מבוא
סקירת ספרות
רקע כללי ושוק ההון בישראל
המלצות הוועדה
השלכות ההמלצות
האם הושגו היעדים של ועדת בכר – מבט עכשווי
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
