משבר הקורונה הוביל את כל מקומות העבודה בארץ ובעולם להתנסויות חדשות ושינוי. מקום עבודתי הוא לא שונה. ההשפעה של הקורונה עליי ועל מאפיינים שונים של עבודתי הם משמעותיים והם נוגעים במספר נושאים בולטים: התמודדות עם מצבי לחץ בארגון, התנהלות בפועל והשפעה על קבוצות העבודה, שימור מוטיבציה אצל העובדים, בנייתה של תרבות ארגונית חדשה, והיכולת של הארגון לשמר את הפעילות שלו.
אני מועסק כעובד עצמאי (פרילנסר) בחברה למתנ"סים (מכאן והלאה בעבודה, מטעמים של נוחות ושטף הכתיבה- ההתייחסות תהיה כאל הארגון). אני מדריך טאיקוון- קו (אומנות לחימה) בחוגי ילדים, מאמן בעצמי במספר מתנ"סים ובמקביל מרכז ומנהל תחתיי עוד שבעה מדריכים המלמדים גם הם במתנ"סים שונים. באחריותי לוודא העברת תקינה של האימונים/ פעילויות, טיפול באירועים חריגים, מציאת ממלאי מקום במקרים של היעדרויות ועוד. מסגרת העבודה היא כזו שבימי שגרה היא עמומה יחסית, ביני לבין החברה למתנ"סים אין יחסי עובד מעסיק, כמו כן לא מתקיימים יחסים כאלו גם ביני לבין המדריכים האחרים, אף כי בפועל יחסי הכח ברורים: אני מתפקד כסוג של עובד של הארגון בעיקר משום ההתחייבות להפעלת החוגים לאורך כל השנה. במקביל המדריכים האחרים מקבלים אותי כמנהל שלהם על אף שרשמית הם לא עובדים תחתיי והיחסים בנויים יותר על אמון, חברות, ושותפות ואהבה למקצוע ולאומנות הלחימה.
במושגים תיאורטיים, אפשר לטעון שיחסי העבודה ביני, הארגון והמדריכים האחרים מבטאים מבנה ארגוני על פי אסכולת פוסט מאיו.
