דעתי היא, מחד גיסא, כי טענת תמר לפיה זיכרון הדברים לא נחתם, ומשכך אינו מחייב, היא טענה שגויה מהבחינה המשפטית, בשל מה שהובהר לעיל. (ראה ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת (1989), פורסם בתקדין).
אולם, מאידך גיסא, טענת תמר לפיה ככל שהיתה הסכמה חוזית בין הצדדים, היא שונתה בהתנהגות, הינה טענה נכונה שדינה להתקבל. זאת מדוע ? מאחר ואמנון, לפי עובדות המקרה, לא עבד כמעט כלל על פרויקט תמ"א 38, שבהתייחס אליו, נערך זיכרון הדברים בין הצדדים. בנוסף תתכן טענה משפטית של תמר כי מדובר בהסכם על תנאי (ראה סעיף 27 לחוק החוזים), והתנאי הוא כי אמנון יעסוק בפרויקט תמ"א 38, דבר שלא התרחש במציאות.
זאת ועוד, אין ספק כי חלו שינויים בהסכמות החוזיות בין תמר ואמנון ממספר סיבות. שינויים אלה, מאיינים את טענת אמנון כי הוא זכאי לקבלת 20% מרווחי החברה בפרויקט תמ"א 38. סיבה ראשונה נעוצה בעובדה כי אמנון כמעט ולא עבד על פרויקט תמ"א 38, אלא טיפל בתיקים אחרים, כך שגם אם נניח לצורכי ניתוח טענות וזכויות הצדדים, כי זיכרון הדברים משנת 2014 מחייב, והוא אכן מחייב, הרי שהעובדה כי אמנון לא עסק בפרויקט, היא הנותנת, שאין לו זכאות כלל לקבלת אותם 20% עליהם סוכם.
