בסיס הבלבול של ההורים מאשש את מה שנמצא על ידי כוכבי (2004) אשר מתאר (וכפי שגם תואר בכתבה) את חוסר השלמות הבסיסי באבחונים הקיימים. הסקירה הספרותית מראה כי לא קיים אבחון אחד יחיד ומדויק אשר מסוגל לאבחן את הילד בצורה הנכונה. עובדה זו מגולמת היטב בקושי של ההורים להתמודד עם הדילמה המרכזית (לתת או לא לתת ריטלין לילד) ואלו מביעים את תסכולם בנושא. באם יבחרו לתת לו את התרופה, ייתכן ויפגעו בילד ובהתפתחותו. באם יבחרו שלא לתת לו את הריטלין, ייתכן שלא יוכל הילד לממש את הפוטנציאל הגלום בו, וכך אלה יפגעו קשות בעתידו. החלטה זו אינה יכולה להתבצע בצורה רציונלית וניתן לראות זאת באופן ברור בממצאים שאספנו, כפי שלמדנו ממחקרם של מורפי ו-מיטשל (Murphy & Mitchell, 1998).
המחקר מראה כי קיים צורך ליצור מבנה אחיד ומבוקר של התהליך המייצר קשר בין מערכת החינוך למערכת הרפואית, במטרה לאפשר אבחון ומתן סיוע מקצועי ופסיכולוגי להורים אשר יעזור להם להתמודד עם דילמה זו. בנוסף לכך, הידע המוגבל הקיים אצל ההורים על התרופה ועל האלטרנטיבות שלה מחייב את הגורמים הרלוונטיים לתקן את העוול ולקיים מנגנון אובייקטיבי שיאפשר להורים לקחת את ההחלטה הנכונה ביותר.
