פוקו דן בשאלת החלוקה בין שיגעון לתבונה. אם בימי הביניים היתה חלוקה כביכול מדעית ברורה בין אנשים תבוניים לבין משוגעים, היום התפיסה היא שונה: משוגע הוא רק אדם עם מחלת נפש מאובחנת. הגישה ההומניסטית נותנת לחוסר התבונה(וליתר דיוק חוסר רציונליות) מקום לגיטימי בחברה כאופציה אפשרית עבור אדם נורמטיבי.
מנקודת מבט זו ניתן להסתכל על אלו המבקרים באומן וטוענים שהם חווים חוויות מטלטלות.
בעבר, אנשים שהיו רוצים להיחשב למהוגנים ו-'שפויים' מעולם לא היו מנסים לעשות דבר כזה, ולא בכדי שלא תוטל עליהם הסטיגמה, שלפיה מי שהולך למקומות כאלו, להתפלל על קברי צדיקים ולחוש 'הארות' הוא אדם משוגע שיש להשליכו למוסד לחולי נפש, או לבית משוגעים או מצורעים.
לעומת זאת, הגישה היום מאפשרת לאנשים תבוניים להיות לא-תבוניים. חוסר התבונה הפכה להיות אופציה. התבונה היום מכירה המגבלות התבונה, בכך שלא ניתן לדעת הכל, ולא ניתן להבין הכל, וממילא יש היגיון בחוסר ההיגיון או בשיגעון. הניסיון להגיע אל מעבר למה שהתבונה מסוגלת לספק בכליה שלה, נתפס כלגיטימי ואולי אף רצוי, כמראה על פתיחות, ועל עומק רוחני ורגשי.
