ראשית, הוא מעודד אותה ואת טיב זיכרונה בכמה מקומות לאורך הריאיון. עידוד זה מחמיא למרואיינת ומוביל אותה להמשיך לדבר, לספר ו״להיזכר״ בעוד מקרים שקרו לה כילדה במחנות. טכניקה נוספת היא החשיפה העצמית של בר-און מתוך הזהות והביוגרפיה שלו כיהודי-ישראלי. במקום אחד במאמר הוא מציין שכאשר הוא רואה אדם עם שיער לבן בגרמניה, הוא שואל את עצמו מה הוא עשה בתקופת המלחמה. בכך הוא מראה הזדהות עם הקושי של המרואיינת לפגוש יהודים מבוגרים, שייתכן שהיו ניצולי שואה – הזדהות שהיא הזדהות מראה, כי היא למעשה מייצגת את הקושי ההפוך. האחד הוא של המפגש עם הקורבנות הפוטנציאליים והשני הוא המפגש עם התוקפנים הפוטנציאליים. על פי אדלר ואדלר זוהי טכניקה טובה לעידוד המרואיין המהוסס להיפתח ולדבר.
בר-און בהחלט משקף את הגישה של לתת למרואיין את ה״קול״ לספר את הסיפור שלו והוא גם מבטא סוג של הזדהות עם אותה ילדה, בתו של נאצי במחנות, אשר נבהלה לאחר שראתה אסיר מוכה, התערבה על מנת לעצור את הענישה כלפיו וברחה ליער בחושך, לבד, כאשר אביה היה מחוץ למחנה. הוא מגלה אמפתיה לאותה ילדה קטנה למרות שהיא משתייכת, כביכול, לקבוצה של התוקפן. הוא גם מגלה אמפתיה לרגשי האשם שיש לילדה על שאביה נשלח לחזית, כנראה בעקבות המקרה הזה שהתרחש.
