השאלות המשפטיות שעלו בפסק הדין הן, באילו תנאים חל הסייג של אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין, על מי מוטל נטל ההוכחה להוכיח את התקיימותו של הסייג, וכיצד על בית המשפט לנהוג כאשר יש בפניו שתי חוות דעת פסיכיאטריות סותרות. על פי המסגרת הנורמטיבית, מחלת נפש לכשעצמה לא מקימה את הסייג, ויש צורך להוכיח כי המחלה פגעה ברצון החופשי ובכושר ההבנה של הנאשם, בנושא זה ציין ביהמ"ש את פסה"ד חמאד[1] ואת פסה"ד פלוני[2], ואימץ את הגישה שנקבעה שם. בית המשפט תמך גישה זו גם בספרו של המלומד פלר ובספרם של רבין וואקי. לדעתי תוצאת פסק הדין היא ראויה, והפרשנות שהעניק ביהמ"ש לסייג אי-השפיות היא ראויה, מפני שהיא תואמת את הפרשנות שניתנה לסייגים אחרים שמנויים בחוק העונשין. למשל, סייג השכרות, שבסעיף 34ט לחוק, שלגביו נקבע כי הוא יתקיים רק אם הוכח שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה[3].
