חוסר אמון בשותפים- במקרה הזה השותפים הם התלמידים. למרות שבראייה מסורתית הוראה נתפסת כלינארית שעוברת בין מורה לתלמיד, בראיה הוליסטית (ובפרט מנקודת מבטי הפרטית), תהליך של הוראה הוא תהליך שקורה בין מורה לתלמיד כששניהם שותפים לתהליך. המורים, באופן מובהק לא האמינו בתלמידיהם, גם לפי הדברים שהם עצמם אמרו ("רקע סוציואקונומי נמוך... הילדים אינם מתרגלים בבית, אינם מכינים שיעורי בית וההורים לא עוזרים"). הגישה הראשונית של המורים הציגה תלמידים שהם מלכתחילה מעוטי יכולת, גם מעוטי רצון והתמדה וגם מעוטי תמיכה (כלומר הם השליכו את הגורמים החוצה, ובכך גם סיכלו ניסיונות לחיפוש פתרונות.
פרשנות שונה למציאות- המורים בהחלט הציגו פרשנות שונה למציאות, גם את תפיסותיהם את הידע והיכולות של התלמידים. בפעם הראשונה כשתלו את תוצאות המיצ"ב ברקע הסוציואקונומי הנמוך, ובפעם השנייה כשטענו שהמבחן החיצוני של המדריכה לא בחן את מה שהתלמידים כן למדו. עוד הם הציגו פרשנות שונה למציאות את עצמם, משום שבשום שלב לא לקחו אחריות ובחנו את עצמם והתפקיד שנטלו בדרך שהובילה אל התוצאות.
