רועי - אין להעמידו לדין בגין עבירת הריגה. פעל מתוך הנחה כי משהו מבני ביתו גרם למותה של רחל, ומבחינתו כל חלקו בעניין היה להעלים את הגופה. כלומר, מבחינתו המוות של רחל היתה עובדה מוגמרת והוא לא ידע למעשה וכנראה גם לא התכוון לגרום באותה הסיטואציה למותה של רחל. ובמילים אחרות, בעת המעשה לא היתה אצל רועי מחשבה פלילית כנדרש על פי סעיף 20 לחוק העונשין כלומר, הוא לא היה מודע לטיב המעשה שהוא עושה (הוא סבר שהיא חיה), והוא לא העלה על דעתו שהיא בכלל ישנה אלא תיאר לעמו שמשהו ממשפחתו דאג להמית אותה. במקרה הזה לא דיי באיומיו של רועי בעבר על רחל, כי יעלים אותה, כדי להטיל עליו אחריות פלילית בעבירת הריגה.
רינה – יש מקום להעמידה לדין בעבירת הריגה, מהטעמים הבאים: רינה עצמה עיניה, חשדה (זיתה את נעליה של רחל) אך נמנעה מלברר (רצה לראות את תוכנית הטלויזיה שלה). בהינתן העובדה שבסופו של יום התברר כי רחל נחנקה, יכול להיות שאם רינה היתה מעירה לרועי, או מנסה לפתוח את השטיח, היא היתה יכולה להציל את רחל שבסה"כ נרדמה בשלב ההתחלתי ובטרם נחנקה. אך רינה לא עשתה כלום על אף שאין זה סביר לראות נעליים מבצבצות של אדם מגולגל בתוך שטיח, היא בחרה לשתוק. סעיף 20(ג)(1) מורכב משני אלמנטים – חשד והימנעות מלברר[1]. הדין קובע כי כאשר שניהם בנמצא יש לנאשם מחשבה פלילית של מודעות.
