ההתחשבות של המשפט ביצריו של האדם היא מוגבלת, כותבת המאמר נותנת דוגמא של הפחתת העונש של נאשם וזאת בהתחשבות בסערת הרגשות של אדם שהביאה אותו לבצע עבירה. למשל בתי המשפט מכירים בקינטור (התנהגות מתגרה) רק במקרים שאדם סביר היה עלול לאבד את עשתונותיו עקב מעשה ההתגרות. למעשה, האדם הסביר ביחס לקינטור אמור לייצג את האדם הרגיל על חולשותיו ופגמיו. אולם, במקרים שבהם מוטלת אחריות פלילית על בסיס רשלנות, משתנה לחלוטין דמותו של האדם הסביר, כאן מאבד האדם הסביר את דמותו האנושית. בפסק דין בש נקבע שהאדם הסביר על פי ניסיון החיים היה חייב לצפות מראש את מה שקרה, ולכן הרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות, על אף העובדה שכנראה אף אדם סביר לא היה צופה את התרחשות הדברים. בפסק דין יוסף נ' אדלר בית המשפט פסק שלמרות שהסטת הרכב נעשתה על פי צורה אינסטינקטיבית (חושו הטבעי של האדם), ולא מתוך מחשבה או למידה. עדיין בית המשפט פסק שהנהג היה רשלן, וזאת משום שהאדם הסביר היה מתנהג בצורה אינסטינקטיבית סבירה יותר, ולפי דעתו של בית המשפט, היה על הנהג לבלום את הרכב ולא להסיטו.
לפי פסקי הדין לעיל, בית המשפט למעשה מסיר כל אנושיות מהמונח האדם הסביר והופך אותו בפועל ליצור דמיוני נורמטיבי מולד. האדם הסביר בפועל, משמש כלי בידי בית המשפט להחדרת דפוסי התנהגות לפי הקו האידיאולוגי והמחשבתי של השופטים בישראל, כתוצאה מכך, בית המשפט יוצר לאדם הסביר תכונות וסטנדרטים עילאיים על מנת לעצב את החברה, כפי שבית המשפט רוצה להנחיל לאכוף.
