שלמון טוען כי הלאומיות הציונות לא הייתה לאומיות אשר דרשה בתור תנאי כניסה לבטל את ההיבטים הדתיים של האדם, אם כי הוא טוען בנוסף לכך כי רבים מאלו שאכן הצטרפו לתנועה הציונית בכל זאת וויתרו על שמירת המצוות ולמעשה התנועה הציונית שימשה בתור מכשיר אשר הופך אותם מיהודים שומרי מצוות. כאשר הוא סוקר את ההתפתחות של התנועה הציונית, מבחינת הוגי הדעות שלה, הוא מוצא כי גם הדתיים וגם המשכילים היו בדעה אחת כי החברה היישובית החדשה בארץ תהיה מחויבת לאורח החיים המסורתי.
אחת הטענות החשובות של שלמון היא כי לולא הפעילות של הרצל באותם ימים והעתקת הפעילות של התנועה למערב אירופה ממזרח אירופה, קיים ספק גדול אם היה עתיד להתעוררות הלאומית במזרח אירופה בשל השאלות של היחס שבין המסורת ובין התנועה הציונית. בקרב היישוב של אותם ימים היה קיים פולמוס גדול בין העמדות העקרוניות השונות ביחס ליישוב הארץ ולתחייה הלאומית ואל הנורמות ההלכתיות מצד שני.
