גוף האישה הפך לאובייקט של פיקוח ושליטה, השיח לגבי חוק גיל הנישואין שלכאורה מערב את שני המינים, עוסק בעיקר בנשים. שיח זה אמנם עורר מחלוקת לגבי עצם הגיל, אך ללא ספק הייתה הסכמה פטריארכלית רווחת – החקיקה מתרכזת בגיל האישה כדי שהגבר יוכל לבחור לשאת אותה והנשים הן היולדות והמחנכות. ראייה זו מזכירה את התפיסות שהחזיקו בהן פסיכיאטרים כמו פרויד, שראה בנישואין כלי לריפוי האישה, או ליתר דיוק, "משמר נגד אי שפיות". פוקו גם כן התייחס לתפיסות אלה של פסיכיאטרים ורופאים מהמאות הקודמות, הוא תיאר כיצד בני האדם למדו לאמת מוסר ותפיסות רווחות כי נישואין והורות הם "תרופה" כנגד הפקרות, אי חוקיות, חוסר סדר, רשלנות, עצלות ובעצם כל ההתנהגויות המערערות את מוסד המשפחה. מבחינת פוקו, המוסד הריבוני של המשפחה והמוסדות המשמעתיים בעלי הכוח איתם היא מתקיימת, נמצאים בסדרה של יחסים סימביוטיים. למשל, משפחה שלא מצליחה "לייצר צאצאים ממושמעים ונורמליים" עשויה לאבד את סמכותה עליהם, סכמות שתוחלף באמצעות התערבויות של גופים ממלכתיים ומשמעתיים.
בעוד שבשנות החמישים התעצבו קווי המתאר של מדיניות הפריון בעיקר סביב זהויות אתניות ולאומיות, כיום הם מתעצבים סביב קטגוריות נוספות רבות. לדוגמא המשפחה המודרנית אשר עדיין נמצאת מקום של ברית ושל מיניות "נורמטיבית", או ליתר דיוק, בינארית (גבר ואישה), פוקו מאפיין אותה כמוסד של כוח ריבוני ודיסציפלינרי כאחד. הוא טוען כי ניתוח המין וסמלי המשפחה הם שני משטרי כוח שונים מצד אחד, אך מאופיינים על ידי חפיפות ואינטראקציות מהצד השני. בעצם, המשפחה והנישואים הם האינטראקציה בין צורות הכוח האלו.
