תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שנוצרה על ידי ג'ון בולבי. בולבי טען כי ילדים נולדים עם מערכת התקשרות שגורמת להם לחפש קרבה לדמויות משמעותיות בעת גדילתם. לפי בולבי קיימים כמה סגנונות התקשרות. היקשרות בטוחה קיימת בקרב תינוקת בעלי ניסיון חיובי מבחינת הקרבה לדמויות המטפלות. הם מפגינים ביטחון וכאשר היא נעדרת הם לא מפגינים ביטויי חרדה משמעותיים(ברנט, 2015). היקשרות לא בטוחה היא היקשרות שבה התינוק מגלה חוסר ביטחון בנוגע לדמות המטפלת והדבר בא לידי ביטוי בפעילות יתר של מערכת ההיקשרות ובחרדה מוגברת.
היקשרות נמנעת מאפיינת תינוקות אשר נראים עצמאים במידה רבה. הם מתאפיינים בחוסר ביטחון במידת הנגישות של האם ומערכת ההיקשרות שלהם סובלת מתת פעילות. יש לציין כי דפוסי ההתקשרות מאפיינים את האדם גם בהמשך חייו ולא רק בימי הינקות שלו. הדפוסים הללו באים לידי ביטוי בהתנהגות חרדתית גם בחיים הבוגרים של האדם(ברנט, 2015). הערכה עצמית היא מונח בפסיכולוגיה את מתאר את ההרגשה העצמית של ערך האדם בפני עצמו. כלומר, כיצד הוא שופט ומתייחס לעצמו(Abdel-Khalek, 2016). מידת ההערכה העצמית משקפת את היחס המורכב הקיים בין האדם ובין הסביבה שבה הוא חי. נהוג לתאר את ההערכה העצמית בתור מאפיים אישיותי קבוע, אולם יש לזכור כי מידת ההערכה העצמית יכולה לנבוע מסיבות שונות, כפי שנראה להלן, וגם בעלת נטייה להשתנות מתקופה לתקופה בעקבות אירועים נפשיים או נסיבות מסוימות(Abdel-Khalek, 2016).
