לשאלה "מהו משפט" קיימות מספר תשובות. אוסטין, קלזן והארט מגדירים את המשפט לפי שלוש תיאוריות. אעמוד על נקודות הדמיון והשוני ביניהן.
ראשית, שלוש התיאוריות הן תיאוריות משפט פוזיטיביות, ובהתאם לכך שלוש הגישות סוברות כי החוק הוא יצירה אנושית והוא אינו בהכרח קשור במוסר. הגישות לא שוללות את קיומו של המוסר, אך היות ומקורו של החוק הוא בגורם אנושי, על הגורם האנושי (למשל, המחוקק) להכניס את האלמנטים של המוסר אל תוך החוק אם הוא חפץ בכך. מוסר אינו תנאי לחוקיותו של החוק וחוק בהחלט יכול להיות גם לא מוסרי, כדוגמת החקיקה בימי גרמניה הנאצית. יחד עם זאת, ועל אף שיכול להיות שחוק יהיה בלתי מוסרי, שלוש הגישות סבורות כי יש לציית לחוק באשר הוא חוק גם אם יש בכך ניגוד אינטרסים. כך גם לגבי המוסד השיפוטי, יטענו הגישות כי משעה שהמחוקק חוקק חוק מסוים, על בית המשפט להחיל אותו ולשפוט לאורו ולא לנסות לשנות אותו.
אוסטין מציג את "תורת הפקודה". לשיטתו, המשפט הוא אוסף של פקודות שניתנו על ידי הריבון, ממוענות לנתיניו, ולצידן יש סנקציה. אוסטין גורס כי במשפט יש שלושה אלמנטים מרכזיים. ראשית, הריבון הוא שנותן את הפקודות והוא עצמו אינו מחויב בהן. שנית, נתינים הם אלו שמצייתים לחוקי הריבון מתוך הרגל וכן, פקודה המלווה בסנקציה לצידה שזוהי למעשה הדרך בה הריבון משליט את הפקודות על נתיניו. לפי הגישה הזו, החוק הוא כלל המכתיב את ההתנהגות הרצויה ומביא לידי ביטוי את רצונותיו של הריבון. הריבון, לשיטתו של אוסטין, יכול להיות גם האל, המכתיב חוקים דתיים. הגישה של אוסטין מכירה בקיומן של מוסכמות חברתיות וכדומה אך מדגישה כי לא הן קובעות מה תהיה מערכת החוקים אלא הריבון בלבד. יחד עם זאת, מוסכמות חברתיות יכולות לדעתו להוות מעין "מקור חוקי משני" לפקודותיו של הריבון.לכן, מנהג למשל אינו מחייב כי הוא אינו פקודת הריבון. כמו כן, פסיקה יכולה להיחשב כפעולה מכוחו של הריבון.
הארט, לעומתו, מציג את "כלל הזיהוי". מקור הריבונות הוא קבלת כללים חברתיים שמסמיכים את הריבון על ידי הציבור. הארט מציע שלושה כללים כדי לפתור סוגיות משפטיות והכלל הראשון והבסיסי ביותר הוא כלל הזיהוי. לפיו,על מנת להבין אם לכלל חברתי מסוים יש תוקף משפטי, יש לפנות למקורות החברתיים של החוק. להבדיל מאוסטין, סבור הארט כי גם הריבון כפוף לחוק והוא אינו מעליו וכמו כן סבור הוא כי יש חוקים שלא הריבון הוא המחוקק שלהם, למשל מנהגים ותקדימים משפטיים (כלל הזיהוי יכול לזהות גם אותם כמקור תוקף משפטי לנורמות).
