תקנה 1 – סעיף 22(א) לחוק החברות קובע כי במידה וחברה ב' הגבילה בתקנון או בחוזה אחר את סמכותה לשנות את התקנון, התקנה תקפה. כלומר התקנה לפי כל שינוי יבוצע על פי החלטת חברה א' (למרות שעל פי חוק החברות כל שינוי יעשה ע"י בעלי המניות עצמם באסיפה הכללית אולם סעיף זה הינו סעיף דיספוזיטיבי), היא תקנה כשרה, ברם התנאי לכך הוא שנתקבלה על כך החלטה באסיפה הכללית, ברוב הדרוש לשינוי הוראות התקנון. על החלטה כזאת יחולו כל ההוראות הנוגעות לשינוי תקנון. בנוגע לסמכות המנכ"ל, החלטות באסיפה הכללית מתקבלות ע"י בעלי המניות והם בלבד ולא ניתן לקבוע אחרת ועל כן קביעה זו חסרת תוקף.
תקנה 2 – סעיף 19(1) לחוק החברות קובע כי ניתן לכלול בתקנון "זכויות וחובות של בעלי המניות ושל החברה". בדיני החברות, העקרון הבולט הוא עיקרון הרוב שעל פיו כל החלטה הנוגעת לענייני החברה מתקבלת בהצבעה באסיפה הכללית כאשר הרוב קובע. סעיף 85 לחוק קובע כי כל החלטות האסיפה הכללית יתקבלו ברוב רגיל אלא אם כן נקבע רוב אחר בחוק או בתקנון". המשמעות היא, שמאחר ותקנה 2 מנוסחת כהלכה ומטילה חובה של הצבעה ברף של רוב רגיל או יותר, במידה והיא גם התקבלה באסיפה הכללית ברוב רגיל, אזי היא תקפה.
תקנה 3 – סעיף 59 לחוק החברות קובע כי האסיפה הכללית תמנה את הדירקטורים, אלא אם נקבע אחרת בתקנון. הוראה זו הינה דיספוזיטיבית וניתן להתנות עליה בתקנון. במקרה שלפניי נקבע בהתאם לחוק החברות, כי מי שאמון על מינויהם ופיטוריהם של הדירקטורים הם בעלי המניות באסיפה הכללית וחלק זה כשר ותקף. בנוגע לרוב הדרוש להחלטה, חוק החברות קובע כי הרוב הנדרש לשינוי החלטות בתקנון הוא רוב רגיל לפי סעיף 20 לחוק אך סעיף זה הינו דיספוזיטיבי כאמור ולכן ניתן לקבוע כל סוג של "רוב אחר" (וההחלטה על כך צריכה להתקבל ברף החדש שנקבע). אולם, לעניות דעתי, 10% איננו רוב לכל הדעות ולכן הוא נוגד את תכלית סעיף 20 לחוק החברות ואת עקרון הרוב. השינוי שניתן להכיל על גובה הרף הדרוש הוא מעל לרוב הרגיל, קרי 51% ומעלה. לא ניתן לומר כי 10% הם רוב ועל כן יש לתקן סעיף זה לרף המינימום הדרוש בחוק שהוא 51%.
תקנה 4 - סעיף 294 לחוק החברות קובע כי: "חברה רשאית לקבוע בתקנון הוראה המגבילה את עבירותן של מניות". לכאורה, חוק החברות אינו מגביל את העברת המניות ממחזיק אל יורשיו. אולם, הבעיה שעולה מתקנה 4 היא בנוגע לקביעה לפיה סך המניות שיועברו הן לפי הערך הנקוב שלהן ולא לפי הערך הריאלי. המשמעות היא, אובדן רווח משמעותי עבור יורשי בעלי המניות בעוד שהחברה תותיר בידיה רווח משמעותי (אשר תלוי בשווי הריאלי של המניות).
