הסעיף בא להיטיב כי המטרה שלו הייתה להעניק זכויות לעובדי קבלן, והוא קובע שאחרי 9 חודשים שהם מועסקים אצל אותו מעביד יש לקבל אותם כעובדים רגילים של המעביד. הוא רוקן מתוכן כי הפסיקה צמצמה את התחולה של הסעיף, והחריגה ממנו נותני שירותים ובתוספת השנייה הוחרגו חברות שמירה וניקיון.
בפסיקה הקלאסית נקודת המוצא שהמעביד הוא מיש שמשתמש בשירותים של העובד. לא הקבלן הוא המעביד, אלא מי שמקבל את השירותים בפועל. בפסיקה הקלאסית הגישה היא כי הקבלן או חברת כוח האדם איננה משמשת כמעביד, וגישה זו נועדה לשלול את הבעיות הנוצרות מההכרה בקבלני שירותים וחברות כוח אדם כמעבידות. דוגמאות לכך יש בפסקי הדין כפר רות ובפסק הדין בעניין אגד (קיפניס). בפסק דין אגד נקבע כי נהג בחברת אגד שהועסק על ידי חברת כוח אדם נחשב לעובד של אגד כי היא זו שחתמה על מכתב הפיטורים שלו.
הוא מוסיף בזה שהוא חל על כל ההפרות בתחום דיני העבודה, ולא רק על עובדי קבלן לפי הפרשנות הצרה שניתנה לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם וההחרגות הרבות שיש לחוק זה. הוא גם מוסיף בזה שהוא מטיל אחריות גם על הקבלן וגם על המעביד הישיר המשתמש בעובד.
1. יש לתת לו חובת שימוע. בפס"ד גוטמן נפסק שאין הבדל בין עובדים שמפטרים אותם באמצע יחסי העבודה לבין עובדים שלא מאריכים להם את חוזה העבודה לאחר שהסתיים תוקפו. ונקבע כי גם לגבי עובדים שלא חודש חוזה העסקה שלהם יש לקיים את חובת השימוע.
2. יש לתת לו חובת שימוע. בפס"ד הרמן ובפס"ד אינטל נקבע שיש לקיים חובת שימוע גם לגבי עובדים המועסקים שלא מכוח חוזה עבודה בכתב. בפס"ד האגודה למען הקשיש נפסק שיש חובת שימוע גם לגבי מטפלת בבית.
3. יש לתת לו חובת שימוע. בפס"ד אליאש נקבע שאם יצא מכרז שבו נקבעו תנאים השונים מהכישורים שיש לעובד יש לקיים את חובת השימוע.
