המאמר: הנדל, אריאל. (2011). אלימות. מפתח, 3, 53- 80.
נושא המאמר, כשמו, הוא האלימות כתופעה אנושית- מהי אלימות כיצד אנו מגדירים אלימות וכיצד עלינו להגדיר אותה, להבין ולחקור אותה.
מבוא למאמר: המאמר עוסק בהתייחסות של בני האדם ככלל וההגות הפוליטית למושג האלימות ולאלימות כתופעה אנושית. הנדל טוען כי ההגדרה המקובלת של אלימות כ"פגיעה בגוף באמצעות שימוש בכוח" היא בעייתית ומשרתת אינטרסים מסוימים. כמו כן, לדעתו את האלימות צריך לחקור ולהבין מנקודת המבט של קורבנות האלימות.
1. מיפוי האלימות כתופעה חברתית: לאלימות יש תמיד גורם פועל (המפעיל את האלימות), גורם נפגע (קורבן האלימות) ושדה של כללים, חוקים ונורמות חברתיות במסגרתן האלימות מתרחשת. הפעולה מוגדרת כאלימה ביחס לשדה זה. ההוגים הפוליטיים הדנים באלימות מתייחסים בעיקר לסוגיית השדה החברתי, מבלי לדון כמעט בשאלה- מהי בעצם אלימות. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שזה ברור מאליו, שאם אנו רואים אלימות, אנו מיד יודעים לזהות אותה. טענתו של הנדל היא שזה לא ברור כלל ועיקר- מה אלים ומה לא אלים מוכתב לנו על ידי החברה. כך למשל, אם אלימות היא "גרימת פגיעה פיזית לגוף האנושי באמצעות שימוש בכוח"- הרי שגם ברית מילה היא אלימות לכל דבר, למרות שהחברה לא מתייחסת אליה ככזו. גם אלימות המופעלת כלפי בעלי חיים- המגודלים ונשחטים למאכל וצרכים אנושיים אחרים- מודחקת על ידי החברה, שלא מתייחסת למוצרים מן החי כאל תוצרים של פעולות אלימות. הנדל מעוניין לדון ב"אלימות אונטולוגית", אלימות כפי שהיא לעצמה, ללא תלות בהקשר התרבותי והחברתי ולאיך שהיא נדונה בשיח המקובל.
2. הפעולה האלימה: הצמצום הנהוג של הגדרת האלימות לפגיעה פיזית בגוף הוא לא מדויק ומהווה חלק מ"כלכלת האלימות", המיועדת לשרת אינטרסים מסוימים על חשבונם של אחרים. ההגדרה הזאת היא זו שמאפשרת את האסימטריות בין השלטון (המפעיל את האלימות) לבין היחידים (כלפיהם האלימות מופעלת). לשלטון יש מונופול לא רק על אמצעי האלימות הלגיטימיים (כהגדרתו הידועה של מכס וובר) אלא יש לו מונופול אף על ההגדרה הלגיטימית של מה נחשב לאלימות ומה לא. כך למשל, שביתת עובדים יכולה להיות מוגדרת כ"אלימה" למרות שהיא לא פוגעת פיזית בגופו של אף אחד. כל פגיעה בשלטון, בין אם היא כוללת פגיעה פיזית בגופו של אדם ובין אם לאו, יכולה להיות מוגדרת כאלימות, בעוד השלטון הוא אלים רק כשהוא פוגע פיזית בגופם של בני אדם- וגם אז, האלימות לרוב תיחשב ללגיטימית.
3. מושא הפגיעה: מושא האלימות, זה שהאלימות מופנית כנגדו, הוא זה שצריך להיות במוקד החקירה וההבנה של האלימות כתופעה אנושית. נקודת ההסתכלות הזו היא הראויה ביותר מבחינה מוסרית, ובנוסף היא טובה יותר מבחינת יעילות ואמיתות הטענות הנטענות לגבי האלימות.
