1. כינוס נכסים בהליכי הוצאה לפועל מוסדר בפרק ה' לחוק ההוצאה לפועל , תשכ"ז-1967. על פי האמור בסעיף 53 לחוק זה, אם ראה רשם ההוצאה לפועל צורך או תועלת לשם ביצוע פסק הדין, רשאי הוא למנות כונס נכסים לנכס מסוים של החייב. בניגוד לכונס נכסים בהליך אזרחי המתמנה על ידי בית המשפט, כונס הנכסים בהליכי הוצאה לפועל מתמנה על ידי רשם ההוצאה לפועל, והרשם הוא זה המפקח על פעולותיו. משכך, קובע החוק כי הרשם רשאי לתת לכונס הוראות מיזמתו או לפי בקשה; כונס הנכסים צריך למסור דו"חות לרשם ההוצל"פ; רשם ההוצאה לפועל קובע את שכרו של כונס הנכסים, ועוד. מאפיין נוסף של כונס נכסים בהליכי הוצל"פ הוא, כי הוא יכול להתמנות רק לגבי נכס מסוים של החייב ולא לגבי כלל הנכסים של החייב.
2. כינוס נכסים כסעד זמני בהליך אזרחי מעוגן בתקנה 387ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות"). על פי תקנה זו, אם השתכנע בית המשפט על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של נכסים של המשיב או כי המשיב או מי מטעמו עומדים להעלים או להשמיד את הנכסים או כאשר הנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה נשוא התובענה, וכן כי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין, רשאי הוא למנות כונס נכסים על נכסים מסוימים של המשיב. בניגוד לכונס נכסים בהליכי הוצל"פ, כונס נכסים בהליך אזרחי מתמנה על ידי בית המשפט והוא זה המפקח על פעולות הכונס וקובע את שכרו. בניגוד לכונס נכסים זמני, כינוס נכסים כסעד זמני יכול שיהיה רק לגבי נכסים מסוימים של המשיב ולא על כלל הנכסים. בניגוד לכינוס נכסים זמני, כינוס נכסים כסעד זמני תכליתו להבטיח את ביצועו של פסק הדין ועל כן הסמכות מסורה רק לשופט ולא לרשם.
3. כינוס נכסים זמני בהליכים אזרחיים מעוגן בתקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי. על פי האמור בתקנה זו, אם הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, אם הדבר נראה לו צודק ונוח, למנות כונס נכסים לכל רכוש בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו. בניגוד לכונס נכסים כסעד זמני, תכליותיו של כונס נכסים זמני יכולות להיות מגוונות, ובין היתר גם על מנת לשמור על ערכו של נכס גם כאשר אין חשש מפני העלמתו, ועל כן הסמכות מסורה גם לרשם, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו. תכלית זאת מובילה גם לכך שכונס נכסים זמני יכול שיהיה על כלל הנכסים של החייב ולא רק לגבי נכסים מסוימים.
