המהפכה החוקתית שהתרחשה בישראל בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק הביאה לשינוי דרסטי במעמדה ובתחולתה של הזכות לשוויון והפכה אותה לזכות חוקתית שנגזרת מהזכות לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
כפי שמציין השופט אהרון ברק בספרו כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה[1], החקיקה הישראלית מכירה בזכות לשוויון בהקשרים שונים. כך למשל, בחוק שיווי זכויות האישה, התש"א-1951 נקבע כי "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אישה, לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה"[2]. הוראה חשובה נוספת נמצאת בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, והיא קובעת כי "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה"[3].
כאשר מדברים על עקרון השוויון בתחום העבודה הכוונה לכך שלמאפיינים אישיים של בני האדם, כגון מין, דת, לאום, נטייה מינית, השקפה פוליטית ועוד – אין שום רלוונטיות כאשר מדובר בזכויותיהם בתחום התעסוקה: הזכות לעבודה, חופש בחירת העיסוק, הזכות לשכר ולתנאי עבודה צודקים והוגנים, זכות ההתארגנות בארגוני עובדים. לזכויות האלו יש עליונות חוקתית וחברתית ואין שום מקום להפליה מסיבה כלשהי לגביהן, ולכן ראוי ומוצדק להגן עליהן בעזרת חוק אשר במפורש אוסר כל הפליה כאמור וכן באמצעות פסיקת בתי המשפט שמטרתה לעקור את תופעת האפליה בכלל ואת האפליה בתעסוקה בפרט.
מבוא
זכות לשוויון כזכות חוקתית
זכות לשוויון במשפט הישראלי
המצב המצוי מול מצב הראוי בכל הנוגע לשוויון התעסוקתי בין מגזרים אתניים
סיכום
