בפסקי הדין בעניין כהנא, נדונה עתירתו של ח"כ כהנא כנגד החלטתו של יו"ר הכנסת לפסול שתי הצעות חוק שהניח לפתחה של הכנסת. הצעת החוק הראשונה תמכה בגישה לפיה רק יהודי יוכל להיות מוכר כאזרח ישראלי, והתושבים שאינם יהודים יוכרו במעמד של "גר תושב". הצעת החוק השנייה תמכה בביצוע הפרדה מלאה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, לרבות איסור על הקמת שכונות מעורבות ו/או סמוכות, הקמת חופי ים נפרדים וכו'. הצעות אלו נתמכו במצע המפלגתי של ח"כ כהנא, ויש מקום להניח כי הצעות אלו שיקפו את עמדתם של מצביעיו של ח"כ כהנא ומפלגתו. בניגוד לעמדתו, סבר יו"ר הכנסת כי הצעות החוק הללו נגועות בגזענות, ואין להם מקום במדינה דמוקרטית. בשל כך, פסל יו"ר הכנסת את ההצעות עוד בטרם הובאו להצבעות במליאה. עקב כך הגיש ח"כ כהנא את עתירתו לבג"צ.
בפסק הדין הראשון, קבע בית המשפט כי בכך שיו"ר הכנסת פסל את הצעות החוק, הרי שהוא פעל בחריגה מסמכותו. סמכותם של חברי הכנסת ליזום הצעות חוק ולהגישם למפתן המליאה להצבעה, מעוגנת בתקנון הכנסת, שהוא כדבר חקיקה ראשי של הכנסת. בית המשפט קבע כי חרף העובדה שליו"ר הכנסת נתון שיקול דעת בבואו לאשר הצעת חוק להצבעה, כעולה מלשונו של סעיף 134 לתקנון הכנסת, מאחר ולשון הסעיף איננה מפרטת מהם השיקולים אותם רשאי יו"ר הכנסת לשקול, הרי ששיקול דעת זה מוגבל לחובות הסטטוטוריות החלות על כל רשות שלטונית. בבואו לקבל החלטה, חייב יו"ר הכנסת לפעול בהגינות, בתום לב, בשוויון ובסבירות, אך אין זה מתפקידו של יו"ר הכנסת לבחון את תוכנה הפוליטי/חברתי של הצעת החוק שעה שהיא עומדת בדרישות הצורניות הנחוצות, ושהוגשה כראוי על פי החובות החלות על רשות מנהלית.
