לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים, נשארו תחת שליטתה של מדינת ישראל שטחים שונים אשר נכבשו על ידי צבא הגנה לישראל במהלך המלחמה. שטחים אלה, שהיו ערב המלחמה בידי מדינות ערביות שונות (חצי האי סיני ורצועת עזה – בידי מצרים, רמת הגולן – בידי סוריה, יהודה והשומרון ומזרח ירושלים – בידי ירדן) מעמדם המשפטי אינו זהה. כך, ירושלים המזרחית ורמת הגולן סופחו למדינת ישראל, ובשני אזורים אלה הוחל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה[1] [2]. חצי האי סיני הוחזר לימים לריבונותה של מצרים[3], וכך אף אזור חבל עזה פונה מתושביו[4] ומדינת ישראל הפסיקה מלאחוז בו[5].
שונה הדין הוא באשר לאזור יהודה והשומרון (להלן: "יהודה ושומרון" או "אזור"), אשר נכבש כאמור על ידי צבא הגנה לישראל, ובסיומם של הקרבות, החל מתאריך 7 ביוני שנת 1967, מנוהל האזור על ידי ממשל צבאי. מצב בו שטח נתפס בידי צבא בשעת מלחמה ומוחזק על ידיו לאחר סיומה, קרוי במשפט הבינלאומי "תפיסה לוחמתית" (""belligerent occupation). מצב זה יוצר, מטבעו, בעיות משפטיות רבות וסבוכות, הן במישור הדין הבינלאומי והן במישור הדין המקומי.
מבוא
המעמד המשפטי של אזור יהודה ושומרון לעניין תחולתן של האמנות הבינלאומיות
הרקע המשפטי והעובדתי לחקיקת חוק ההסדרה
חקיקת חוק ההסדרה
סיכום: ההשלכה הבינלאומית של החוק
