חוק החברות[1] קובע את התביעה הנגזרת כמנגנון שבו בעלי מניות, ואחרים המפורטים בחוק, רשאים להגיש תביעה בשם החברה כנגד צד שלישי. ההבדל בין תביעה נגזרת לבין תביעה אישית ולבין תובענה ייצוגית, הוא ששתי האחרונות עוסקות במקרה שבו הנזק שבגינו מוגשת התביעה הוא נזק ישיר של התובע/ים, ולא של החברה, ואילו תביעה נגזרת תוגש במקרה שבו לא נגרם נזק ישיר לבעלי המניות, אלא נזק לחברה שגורם בעקיפין גם לנזק לבעלי המניות.
בניגוד לתביעה האישית ולתובענה הייצוגית, שמתבססות על הדין הכללי, התביעה הנגזרת קבועה אך ורק בחוק החברות, ואך ורק לגבי "חברה" כהגדרתה בחוק החברות. משכך, התעוררה בפסיקה השאלה האם ניתן יהיה להגיש תביעה נגזרת בתאגידים אחרים מלבד חברה, כמו עמותות, שותפויות, אגודה שיתופית או אגודה עות'מאנית. בפסיקה ניתן לאתר שתי גישות מנוגדות בשאלה זו. על פי הגישה האחת, העובדה שהמחוקק קבע את מנגנון התביעה הנגזרת רק בחוק החברות ורק לגבי חברה ולא לגבי תאגידים אחרים, יוצרת הסדר שלילי, ומלמדת כי כוונתו של המחוקק הייתה כי לא ניתן יהיה להגיש תביעה נגזרת בתאגידים אחרים, ולא ניתן להגיש תביעה נגזרת בתאגידים אחרים. לפי הגישה השנייה, העובדה שהמחוקק קבע את מנגנון התביעה נגזרת רק לגבי חברה איננה יוצרת הסדר שלילי, אלא לקונה, שניתן להשלים אותה בפיתוח פסיקתי ועל פי כללי הפרשנות וההיקש, וניתן "לייבא" את מנגנון התביעה הנגזרת מחוק החברות ולהחיל אותו גם בתאגידים אחרים המוסדרים בחוקים אחרים.
מבוא
תביעה נגזרת מהי
העקרונות המתנגשים
תביעה נגזרת בתאגידים אחרים
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
