המשפט הישראלי מכיר בחובת הזהירות המוטלת על דירקטורים ונושאי משרה בחברה כלפי החברה. חובת הזהירות המוטלת על דירקטורים ונושאי משרה יכולה לבסס הגשת תביעה נזיקית אישית כנגד הדירקטור בגין החלטות שהתקבלו ברשלנות ושגרמו לנזק לחברה או לבעלי המניות. חרף עיגונה של חובת הזהירות בדין הישראלי, עד לפני זמן לא רב לה היה ברור מהו הסטנדרט לביקורת שיפוטית על החלטות שהתקבלו על ידי דירקטורים ונושאי משרה בחברה.
לאחרונה אימץ בית המשפט העליון את סטדנדרט ההתנהגות הידוע כ"כלל שיקול הדעת העסקי". מקורו של סטנדרט ביקורת זה הוא במדינת דלאוור ארה"ב, בה פותחו שלושה סנטדרטים לביקורת שיפוטית על החלטות שהתקבלו על ידי דירקטורים ונושאי משרה בחברה: א. כלל שיקול הדעת העסקי. ב. כלל הגינות המלאה. ג. כלל הבחינה המוגברת. על פי העקרונות שנקבעו בפסק הדין החדשני של בית המשפט העליון, כאשר עולה טענה בקשר להפרת חובת הזהירות של דירקטור בחברה, יבחן בית המשפט בשלב הראשון האם ההחלטה התקבלה בהתאם למבחנים הפרוצדוראליים שנקבעו בדלאוור כמבחנים מצטברים – היינו האם ההחלטה התקבלה בתום לב, האם ההחלטה התקבלה בהיעדר ניגוד עניינים והאם ההחלטה התקבלה מתוך "מיודעות" ולאחר שהדירקטור קיבל את מלוא המידע והנתונים הרלבנטיים להחלטה. רק כאשר הוכיח התובע כי לא התקיים אחד מן התנאים האמורים, יתערב בית המשפט בתוכנה המהותי והכלכלי של ההחלטה, ונטל ההוכחה יעבור אל הנתבע ועליו יהיה להוכיח כי ההחלטה היא הוגנת על פי המבחן המהותי ובהתאם לכלל ההגינות המלאה. בצד זאת נאמר, כי כלל ההגינות המלאה, כמו כלל הבחינה המוגברת, יכולים לחול גם בשלב הראשון, וזאת בקשר לעסקאות מסוימות בהן ישנו חשש מובנה לניגוד ענייניים.
מבוא
חובת הזהירות של דירקטורים ונושאי משרה
פרשת בוכבינדר
שלושת הסטנדרטים לביקורת שיפוטית
אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי
הצורך בעיצוב חובת הזהירות לאחר אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
