במאמרה של אירית חביב סגל[1] מצביעה היא על שלוש גישות בפסיקה הישראלית בקשר להרמת מסך באשכול חברות.
הגישה הקיצונית האחת, לעמדתה של חביב סגל, מצויה בפסק הדין בעניין בן ציון שם קבע בית המשפט כי יש לראות בכל החברות באשכול החברות כיחידה כלכלית אחת. לעמדתו של בית המשפט בפרשה זו, ישלראות באשכול החברות כגוף אחד ובכל אחת מהחברות כאחד מן האיברים בגוף. לעמדתה של חביב סגל, תפיסתו של בית המשפט בפרשת בן ציון היא כי ניתן בכל מקרה לעשות הרמת מסך לכל כיוון שהוא בין החברות.
הגישה הקיצונית מהעבר השני, לעמדתה של חביב סגל, מצויה בפסק הדין בעניין פולגת שניתן בבית המשפט המחוזי על ידי כב' השופטת אלשיך. בפרשה זו קבע בית המשפט כי במציאות הכלכלית והנורמטיבית השוררת כיום בישראל, אין הדעת סובלת שניתן יהיה להחיל את תיאוריית המיזם ולהרים את המסך בין חברות באשכול חברות. תפיסה זו נתמכת גם בעמדות חלק מהמלומדים הסבורים כי אימוץ תיאורית המיזם הוא למעשה התעלמות מהמבנה המשפטי אותו ביקשו ליצור מייסדי הקונצרן. לפי תפיסה זו, המבחנים להרמת מסך בין חברות באשכול חברות יהיו בדיוק אותם המבחנים הקיימים לגבי הרמת מסך בין החברה לבין בעלי מניות פרטיים, והקבועים בסעיף 6 לחוק החברות[2]. המבחן הידוע בהקשר זה הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, כאשר לעמדתה של חביב סגל מבחן זה נזנח במהלך השנים לטובת מבחני המניעות. כלומר, במקרים בהם הנושה הסתמך על אחריותם של בעלי המניות, למשל בשל מצג שווא שניתן לו בטרם התקשר בהסכם, הוא יוכל לתבוע את בעלי המניות באופן ישיר וזאת למרות שלא היה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
