המשבר הרפואי שנגרם בעידן הקורונה הביא למשבר כלכלי בעל השלכות רבות על עולם דיני העבודה. כתוצאה מהמשבר נפגעו הן העובדים והן המעסיקים , כאשר ההשתלשלות המהירה של האירועים הצריכה הערכות עדכנית של דיני העבודה, על מנת לתת מענה למצב המשתנה החדש. התמשכות המגיפה הביאה למשברים נמשכים בשוק העבודה. [1]
ישראל, בניגוד למדינות רבות אחרות, לא אימצה הסדר לפיו הממשלה תשתתף במימון מלא או חלקי של עלות העסקת העובדים. ממסמך של ה - OECD עולה כי 36 מהמדינות החברות בארגון ( 89% ) נקטו מדיניות המסייעת למעסיקים לשמור עבור העובדים מקומות עבודה, או להתאים את מספר שעות העבודה של העובדים למצב החדש שנוצר, באמצעות הרחבת תוכניות קיימות או תוכניות שנתפרו במיוחד עבור המשבר הנוכחי. [2]
בישראל בה לא ניתן למעסיקים סיוע שיאפשר להם להמשיך ולהעסיק את העובדים, נאלצו ונאלצים המעסיקים להוציא עובדים רבים במגזר הפרטי ובמגזר השלישי לחופשה כפויה ללא תשלום (חל"ת) או לפטר את העובדים ממקום עבודתם. חלק אחר של העובדים המשיך וממשיך לעבוד באופן חלקי או מלא, בין אם במקום העבודה עצמו, ובין אם מהבית. מפעלים חיוניים המשיכו וממשיכים בפעילות רגילה, אך מפעלים לא-חיוניים נאלצים להעסיק מספר מצומצם בלבד של עובדים, תוך ארגון מקום העבודה באופן שניתן יהיה לשמור על הוראות הצווים שהוצאו בקשר לשמירה על ריחוק חברתי. משרדי הממשלה והרשויות המקומיות הורשו להעסיק עובדים חיוניים בלבד, ובהתאם למכסה שקבעה הממשלה. [3] מצב זה של שינוי ביחסי העבודה נמשך גם ב"גל השני" של הקורונה, הנמצא במועד כתיבת עבודה זו בעיצומו.
מבוא
חלק ראשון: תקנות והוראות רגולטוריות שבוטלו
חלק שני: החל"ת העבודה מהבית וסיכול חוזה העבודה
חלק שלישי : פרטיות העובד בעבודה מרחוק
חלק רביעי: השפעת המגיפה על משפט העבודה הקיבוצי
סיכום
מקורות