במדינת ישראל מתקיים פרדוקס רחב היקף בשוק העבודה. בעוד דירוג האשראי של ישראל גבוה וסקטורים רבים פורחים,[1] חלק נרחב של האוכלוסייה חי בעוני, ללא ביטחון ויציבות תעסוקתיים.
מערכת יחסי העבודה בישראל כוללת חוקים רבים אשר נועדו לשמש מגן לעובדים במקומות העבודה (להלן: "חוקי המגן"). כמו כן קיימים במטרה זהה הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, חוזי עבודה, נוהג ופסיקת בית הדין לעבודה. עם זאת, בעוד השכבה העליונה בשוק העבודה נהנית מזכויות ותנאים סוציאליים המעוגנים בחוקי מגן, השכבה התחתונה זוכה לחלק קטן בלבד מהזכויות הנ"ל[2].
תחילת היווצרות הפער המדובר בארה"ב של שנות ה-70 כשנוצרו הסדרי העסקה "מודולריים" להחזקת כ"א גמיש. בשנות ה-80 הפכו צורות אלה נפוצות וחלשו על כל ענפי המשק. כך, בד בבד עם תהליך הגלובליזציה פשטה העסקת עובדים באמצעות קבלני כ"א בעולם. לתופעה זו השפעות רבות על תנאי העבודה וזכויות העובדים במשק כאשר לגבי שכבת השוק "החלשה" מדובר בפגיעה בתנאי העבודה: שכר נמוך משכר המינימום, העדר זכויות סוציאליות, חוסר יציבות וביטחון תעסוקתי ותנאי עבודה גרועים.[3] בתגובה, נאלץ המחוקק להתמודד עם תופעות אלה, בין היתר באמצעות חקיקת חוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק קבלני כ"א").[4]
1. מבוא
2. התפתחות תופעת עובדי הקבלן בישראל
.3 המצב המשפטי: המעמד החוקי של עובדי קבלן
4. מצבם של עובדי קבלני כוח אדם הלכה למעשה
5. האם חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם משיג את מטרותיו?
6. סיכום ומסקנות
