חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"הפלת"ד") הינו מסגרת חוק המסדירה את עיקר המאורעות. עסקינן בהגדרת "תאונת דרכים". הניתוח הפרשני לסוגיה חס תחת הגדרות סעיף 1 לפלת"ד, והפסיקה הכירה בו כניתוח תלת-שלבי, בו נבחן ראשית את ההגדרה הבסיסית, שנית את גדר החזקות המרבות, ושלישית את החזקה החלוטה הממעטת. ההגדרה הבסיסית מוגדרת בסעיף 1 לפלת"ד תחת הגדרת "תאונת דרכים", ומנותחת כ- 6 תנאים מצטברים: 'מאורע', 'נזק גוף', 'עקב', 'שימוש', 'ברכב מנועי', 'למטרות תחבורה'. כן קיימת הגדרה מרחיבה ל''שימוש' 'ברכב מנועי'' וכן הגדרה נוספת ל'רכב מנועי'/'רכב'. בהמשך הסעיף מוגדרות החזקות החלוטות המרבות, שהינן רשימת מקרים מצומצמת, המסויגת בכך ש"לא שינה הרכב את ייעודו המקורי", וכן החזקה החלוטה הממעטת בדבר מעשה מכוון, בה סייג השואל אם המעשה השפיע על ה'שימוש ברכב מנועי', בשונה מ'המעשה גרם לנזק עצמו'. 'חובת ההוכחה' היא לטוען לכך, קרי על התובע. בבואנו לנתח את המאורעות נפנה לסדר הזמן הכרונולוגי, הישמש גם להכרעה 'מי אחראי לפיצוי הנפגע?' מבין חב' הביטוח[1].
המאורע הראשוני הינו התנגשות רכבו של בני ברכבו של אביב. האם זוהי 'תאונת דרכים' לפי הפלת"ד? מאורע הינו כהתרחשות פתאומית, ומתקיים. נזק גוף מתקיים, בעוד מצוינת 'פגיעה', החסה בהגדרת החוק ל'נזק גוף', גם אם 'קלה ביותר'. עקב הינו מבחן סיבתי בין 'שימוש ברכב מנועי' לבין 'נזק הגוף'. המבחן הינו עובדתי, הדורש 'סיבה בלעדיה אין', והינו משפטי, הבוחן מבחן של סיכון בעת 'שימוש ברכב'. כן מתווסף למבחן הסיכון גם 'מבחן השכל הישר', הבוחן את מידת ה'שימוש ברכב' להתהוות התוצאה המזיקה. שימוש מוגדר כ'שימוש עיקרי'. אותו שימוש הינו "החלק האינטגרלי והטבעי לנסיעה ברכב", שבשונה מהעבר, בו הפסיקה התוותה את "הגישה הייעודית"[2], בעוד "המבחן התחבורתי" הינו מבחן נלווה, כיום תיקון מס' 8 לפלת"ד התווה את "המבחן התחבורתי" כמבחן העיקרי, וזאת לפי רשימה סגורה של "דרכי השימוש בחוק"[3].