בכל הנוגע למרחק ההליכה לים – בנושא זה יש מקום לדון בעילת הטעות, ואולי גם בעילת ההטעיה. בפתח הדברים יצוין, כי בפסיקה נקבע כי לשם בחינת עילת הטעות או ההטעיה, יש צורך לבחון האם אכן השוני נשוא הדיון הינו כזה שלו היה הצד שהתקשר יודע עליו, לא היה חותם על החוזה[1]. עילת הטעות קבועה בסעיף 14 לחוק החוזים, אשר מבצע הבחנה בין מקרה בו הצד השני ידע או היה עליו לדעת כי הצד המתקשר טועה בפרט מסוים לבין מקרה בו הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות. סעיף 14(א) קובע כי במקרה בו הצד השני ידע על הטעות של הצד המתקשר או היה עליו לדעת, רשאי הצד שטעה לבטל את החוזה. סעיף 14(ב) קובע כי במקרה בו הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות של הצד המתקשר, יוכל הצד שטעה לבקש מבית המשפט לבטל את החוזה, ובית המשפט רשאי לעשות כן, ובמידה ובוטל החוזה, יכול בית המשפט לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים לצד השני. עילת ההטעיה קבועה בסעיף 15 לחוק, ולפיה צד שהוטעה על ידי הצד השני רשאי לבטל את החוזה. בהקשר זה מגדיר הסעיף כי הטעיה הינה אי גילוי של עובדות אשר על פי דין, נוהג, או על פי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. בעניינינו יוכלו הצדדים להעלות טענות לעניין עילות אלו, שכן במודעת הפרסומת נכתב כי הדירה נמצאת במרחק הליכה לחוף הים. המונח "מרחק הליכה" איננו מונח מוגדר שניתן לכמת אותו, ונראה כי מונח זה משתנה מאדם לאדם על פי פרשנותו ויכולותיו הפיזיות. נתון נוסף עליו יש לתת את הדעת, הוא העובדה כי יוסף הודיע ליותם שבשל מצבו הבריאותי איננו יכול ללכת למרחקים ארוכים. נראה כי חילוקי הדעות בעניינינו יתמקדו בשאלת הפרשנות של המונח "מרחק הליכה". יוסף יטען כי יותם ידע שהוא איננו יכול ללכת ברגל מרחק של 3 קילומטרים, ובכך שהסתיר ממנו את המרחק האמיתי מהים, יותם הטעה אותו. בהקשר זה יוסיף, כי בפסיקה נקבע כי אין בעובדה שנתון מסוים לא נכלל בתניה חוזית במפורש כדי לשלול את העובדה שהיה מצג שווא[2].
