תוקף ההסכמים
מאחר ודנה מבקשת לבטל את ההסכמות שהושגו בין הצדדים, אנו נדרשים ראשית לדון בתוקפם של המסמכים שנערכו בין הצדדים.
בכל הנוגע למסמך שנערך ביום 31.12.13 במהלך ארוחת סוף השנה (להלן: "החוזה הראשון ו/או "המסמך הראשון"), הרי שהעקרונות שהועלו על הכתב לא נחתמו על יד הצדדים. יחד עם זאת, תוכל להישמע על ידי נעמי הטענה לפיה יש לתת תוקף לעקרונות שהועלו על הכתב כזכרון דברים מחייב. התנאים לבחינת תוקפו של זכרון דברים פורטו בפסק הדין הידוע בעניין רבינאי[1], ועיקריהם כדלהלן:
א. יש לבחון את כוונת הצדדים ביחס לזכרון הדברים. "על כוונה זו יש ללמוד, על-פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו". בנוסף, נקבע כי במסגרת מבחן זה ייבחן היחס אותו העניקו הצדדים במסגרת זכרון הדברים, לחוזה שייחתם בעתיד. במידה והצדדים הסכימו כי זכרון הדברים איננו מחייב, יש לראות בו כשלב ביניים בדרך לכריתתו של חוזה. אך ככל והצדדים הסכימו כי זכרון הדברים יחייב אותם, ניתן לראות בכך כיצירת קשר משפטי מחייב. בעניינינו, נראה כי לאור האינדיקציות ההכרעה איננה ברורה מאליה, וייתכנו טענות לכאן ולכאן. מהצד האחד תטען דנה כי מדובר במסמך שנערך בצורה לא פורמאלית – על מפית במסעדה, במסגרת ארוחת סוף שנה ולאחר ששתתה אלכוהול. מהצד השני, תטען נעמי כי דנה הייתה מודעת לנעשה והסכימה לעקרונות שנכתבו. בשולי הדברים יצוין, כי בפסק הדין בעניין רבינאי נקבע כי לשם בחינת תוקפו של זכרון דברים, לא קיימת כל משמעות לקיומה של חתימה בפועל של הצדדים, וזאת ככל ולא הוסכם במפורש כי הצדדים יחתמו עליו במסגרת זכרון הדברים עצמו[2].
