הקשר בין מדע לבין התנהגות עבריינית מוכר כבר שנים רבות. כבר במאה השמונה עשרה היו מלומדים שסברו כי יכולת הבחירה ועיצוב ההתנהגות האנושית הם בהתאם למאפיינים פיזיולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים[1]. המלומד פרי כתב, כבר לפני שנים רבות, כי הפשע מוסבר באמצעות סיבות טבעיות, ואין לייחס את הסיבות לפשע לרצונו החופשי של הפושע[2].
היו כאלו שצמצמו עוד יותר את הסיבות לפשע לדעתם, למאפיינים ביולוגיים או גנטיים. היו קרימינולוגים שסברו כי מאפיינים ביולוגיים משפיעים על תכונות אופי ועל מבנה האישיות, וניתן לצפות מראש, על פי המאפיינים הביולוגיים, התנהגות עבריינית. אחרים סברו כי נטיות עברייניות נובעות ממאפיינים גנטיים.
החשיבות של התיאוריות הללו למשפט הפלילי היא ברורה. המשפט הפלילי מבוסס על ההנחה כי הפשע הוא בשליטתו המלאה של העבריין, ותלוי ברצונו החופשי, ועל כן אם העבריין ביצע עבירה הוא ראוי לשאת בעונש בגינה. מטעם זה הדין הפלילי קובע סייגים לאחריות פלילית כאשר ברור כי לעבריין לא הייתה שליטה על מעשיו והוא לא ביצע את העבירה מתוך רצון חופשי שלו.
