השאלה שנדונה בפסק הדין היא מהם זכויותיהם של מושב כפר אז"ר, ושל חבריו, בחלק החקלאי של הנחלות במושב (אשר כונה חלקה ב', במובחן מחלקה א' ששימשה למגורים ולגביה לא הייתה מחלוקת).
פסק הדין עסק במקרה של מושב כפר אז"ר. מדובר במושב באזור המרכז, סמוך לערים קרית אונו ורמת גן, אשר הוקם בתחילת שנות השלושים. בשל טעמים היסטוריים נחתם הסכם חכירה לדורות, בשנת 1935, על ידי הקרן הקיימת לישראל אשר רכשה את הקרקעות אל מול כל אחד מחברי המושב בקשר לחלקות המגורים. הסכם דומה לא נחתם בקשר לחלקות החקלאיות, ובקשר לחלקות אלה חתם המושב (בשם החברים היחידים) על "הסכם משבצת" שהוא למעשה הסכם שכירות שנחתם ביחס לחלקה החקלאית (וגם ביחס לחלק ג', שעניינה לא נדון בפסק הדין), והוארך אחת לשלוש שנים. שטח ה"משבצת" שלגביו נחתם הסכם המשבצת הוא בשטח כולל של כ-1,600 דונם. הסכם המשבצת האחרון נחתם בשנת 2001, והסתיים בשנת 2003, ומאז לא חודש הסכם המשבצת כך שלמעשה לא הייתה הסדרה משפטית בקשר לזכויותיהם של המושב וחבריו בחלקה ב', החלקה החקלאית. חברי המושב המשיכו לעבד את החלקות החקלאיות בהיעדר הסדרה משפטית כאמור, עד שבשנת 2010 הודיעה הקרן הקיימת לישראל למושב כי הסכם השכירות הסתיים, וקק"ל דרשה לקבל בחזרה שטח של כ-97 דונם. מטרת הדרישה הייתה לשנות את הייעוד של השטח מייעוד חקלאי לייעוד למגורים, בשל העובדה שמדובר בשטח שמצוי בעיבורו של המטרופולין הגדול בישראל, בין ערים מרכזיות, ושיווקו כקרקע המיועדת למגורים עשוי להניב הון רב למדינה.
