הנושא של השתלות איברים בין אלטרואיזם ותמורה, מעלה מספר תהיות מרכזיות, בהן אעסוק בעבודתי. מדובר במתח בלתי נפסק בין דרישה גוברת והצע בלתי מספק, לגבי "מוצר" שהוא בפשטותו איברים חיים. הגישה השלטת תומכת בהשתלת איברים מן המת בלבד, בהנחה כי למת אין שימוש ממשי באיבריו לאחר לכתו מן העולם, או בהשתלה מן המת ומן החי, בהנחה שההשתלה מן החי נעשית למטרת "טוב כללי", או הצלת חיי אדם ממניע אישי, בין אישי שבין אדם ומשפחתו או חברו, ובכל מקרה – אלטרואיסטי לחלוטין. קיימת גישה המקדמת גם תרומת איברים מן החי, בהנחה כי לכל אדם הזכות לעשות בגופו כרצונו. הגישות הללו פשטניות, במובן זה שהן מניחות מחד גיסא כי יש יותר רע מטוב בכל אקט של הפרט שעלול לגרור פגיעה עצמית, ומאידך גיסא – כי החלטות נעשות בחלל ריק, כמעין "אי מבודד", או "מאחורי מסך בערות" כדבריו של המלומד ג'ון רולס בהקשר קביעת המסגרת המדינית במציאות ראשונית ונטולת אינטרסים.
הסוגיה מעלה את המתח הטבוע בין שני ערכים – חרות הפרט במנותק מהקשר מעמדי או מצב כלכלי, ומעמד כלכלי כגורם אשר מבחינה חברתית, מעדיפה החברה להשית עליו הגבלות כלליות, או בפשטות: היכולת לעשות בגופך או ברכושך כרצונך, כשהרצון הוא לכאורה אוטונומי, לעומת היכולת להגביל אותך בשם אותם ערכים, כשהדבר נתפס כניצול קפיטליסטי. אותו מתח גם "פולש" לחלוקה הפנימית בהשגת ה"מוצר", או האיברים להשתלה
