העקרון של העלייה החופשית הוא אחד מיסודותיה המרכזיים של מדינת ישראל. כפי שנקבע במגילת העצמאות:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".[1]
בהתאם להכרזה ומדיניות זו, נחקק כשנתיים אחרי קום המדינה חוק מיוחד – חוק השבות, תש"י-1950[2]. חוק זה קבע שעלייתם של יהודים למדינה היא לא "הגירה" אלא זכות טבעית של
היהודים השבים לביתם.
כפי שמציין אבי פיקאר במאמרו[3], בדיונים בנוגע לחוק השבות נאמר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית לא משום שהיהודים מהווים את רוב תושביה אלא משום שהיא שייכת לעם היהודי: אין זו מדינה שיש לה עם אלא עם שיש לו מדינה, ולכן אין המדינה רשאית להגביל את זכויותיו של העם לעלות לארץ[4].
בהתאם לך, לאחר קום המדינה ובמהלך שנות ה- 50 הגיעו לישראל כמעט מיליון עולים חדשים. ואולם, העלייה של שנות החמישים היתה שונה לחלוטין מהעלייה של שנות השלושים והארבעים מבחינת ארצות המוצא של העולים. בעוד שעולים של שנות השלושים והארבעים היו לרוב יוצאי מדינות מזרח ומרכז אירופה, בעליית שנות החמישים כמחציתה היו יוצאי אירופה וכמחציתה היו יוצאי ארצות האסלאם.
