מהותה של הדמוקרטיה איננה באה לידי ביטוי רק בבחירות אחת לארבע שנים, או בעקרון שלטון הרוב. כפי שהגנה על זכויות המיעוט מפני חקיקה דורסנית מטעם הרוב, היא נדבך בסיסי בדמוקרטיה, כך גם השתתפות ציבורית בצורה של מחאה, הפגנות ועידוד שיח חברתי בנושאים אזרחיים היא נשמת אפו של התהליך הדמוקרטי.[1]
אחת מדרכי המחאה המוכרות היא משמרת מחאה ליד בית המגורים של האדם (בדר"כ עובד או נבחר ציבור) שכלפיו מכוונת המחאה. דרך מחאה זו משמשת, הן אמצעי יעיל להביא לידיעתו של איש הציבור את עמדת המפגינים, והן אמצעי על מנת להפעיל עליו לחץ, וליצר "אירוע תקשורתי". תופעה זו של מחאה ליד בית המגורים של איש ציבור הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות. בין היתר, מתקיימות הפגנות מול בתיהם של קצינים בכירים בצה"ל (כפי שהיה בתקופת ההתנתקות) במקרים של סכסוכי עבודה, מקיימים לעתים עובדים משמרות מחאה ליד בתי מגורים של מנהלי התאגיד (לדוגמא הפגנות מחאה בזמן שביתת מרצי האוניברסיטה הפתוחה ב – 2009 מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה). מקרה שעורר הדים רבים הוא משמרת המחאה שהתקיימה ב – 1995 במשך חודשים ארוכים ליד ביתו הפרטי של ראש הממשלה יצחק רבין ז" ל שנמשכה עד יום הירצחו.[2]
דרך מחאה זו מקובלת גם במדינות אחרות. כך, למשל, אחת מדרכי הביטוי המקובלות של מתנגדי ההפלות בארצות הברית, היה קיום משמרות מחאה ליד בתי המגורים של רופאים העוסקים בביצוע הפלות. כשהפגנה כזו היא ממושכת וכרוכה ברעש, היא מונעת מאיש הציבור להיות רק עם עצמו ועם משפחתו בדל"ת האמות של ביתו. ".[3]
מבוא
חלק ראשון – הזכות להפגין
ההפגנה בעידן הרשתות החברתיות
מקורה של הזכות להפגין
המסגרת הנורמטיבית
הזכות להפגין כזכות יחסית
המקור החוקי לעריכת הפגנות
חלק שני – הזכות לפרטיות
חלק שלישי האיזון בין הזכות להפגין לבין הזכות לפרטיות – הדין המצוי
התפתחות הפסיקה
הוראות היועץ המשפטי לממשלה
הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה
חלק רביעי: בקורת על הדין המצוי
סיכום
