חלק א': ניתוח השיר "אבשלום"/ יונה וולך.
השיר "אבשלום" נכתב ב-1966, תקופה בה הורגש המעבר מהמודרניזם לפוסט-מודרניזם, בכל המדיומים של האמנות, ובפרט בשירה. שנות השישים בארץ היו מלאות נרטיביים לאומיים, בייחוד לאורך השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
למרות זאת, יונה וולך בישרה את המהפכה הנשית בארץ, הפמיניזם הישראלי, ויש פחות התייחסות למלחמות או ללאומיות בשיריה, וככוכב העולה בשמי השירה הישראלית בארץ, וולך הביאה עימה את תחילת המהפכות הקטנות של שנות ה-70 בנוגע לאוכלוסיות שהיו מודחקות עד אז ושלא ניתנה להן במה קודם לכן כמו מזרחים, נשים, שורדי שואה ועוד.
ההרמז (או "ארמז") תופס כאן חלק נכבד מהיצירה: יונה וולך לוקחת סיפור מקראי ומפרשת אותו בדרכה שלה, מה שאינו מאפיין את רוב שיריה.
חלק ב': "חמדה"/ דליה רביקוביץ'
בשיר "חמדה" של דליה רביקוביץ' יש תיאורי טבע רבים וחיים, וניתן ממש לחוש בצבעם וביופיים דרך קריאת השיר. האימפרסיוניזם הנודף משיר זה, הוא זרם השייך במקור לאמנות הפלסטית, ומשם התפשט גם למוזיקה ולספרות.
" וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.", התיאור האימאג'י הבולט של העצים בשיר, האור והנהר- "והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע", מאפיין רבים מן הציורים והשירים השייכים לזרם זה- תיאורים של רשמים חזותיים רגעיים וחולפים, כפי שהם נקלטים ברשתית העין, ולפני עיבודם
הרגשי. [1]
