א. הדובר ב"ירח" הוא דובר חיצוני. בשני הבתים הראשונים הוא מתאר את הנמען הפנימי (שאולי זהה לדובר או לתודעתו), בתור אדם שמסתכל מחלונו בלילה סהור. הדובר מתאר מה הנמען רואה בדרך לא שגרתית, "בעיניים חדשות". באור הירח הכל נראה לו מוזר, השמיים נראים חסרי חיות, זרים וחסומים. המבט יורד מן השמיים אל העיר ונוצרת הקבלה. באור הירח גם העיר נראית מוזרה ונטולת חיות. הקול היחיד שנשמע מהחלון הוא בכי הצרצרים, כלומר קול מונוטוני וצורם. המילה "בכי" גם מעוררת אסוציאציה עם הסבל והמצב הקיומי של בני אדם בעיר מנוכרת זו. ציור לשוני זה יוצר אווירה קודרת וחסרת מוצא, שהיא מסמלת את הלך הרוח הירוד של הדובר.
אבל אחר כך חל שינוי בתפיסת הדובר. הדרך ש"צופה אל הלך" מזמינה את הדובר להשתחרר מהניכור והסגירות של החיים האורבניים. הדרך, שהיא סמל החיים, מכילה בתוכה את השמיים והארץ ואולי היא יכולה לקבל אליה גם את האדם. הדובר מתבונן במראה, שהוא לכאורה "נושן", שגרתי ובנאלי, ומתחיל להבין, כי בשעת חסד ניתן לראות אחרת את מה שקיים. המוכר הופך לזר ולמפתיע. וראיה זו מעוררת בדובר התפעמות נרגשת של מי שזוכה להתבונן בפלאי הבריאה, ב"צעצעי האל". באמצע השיר הדובר מתחיל לפנות מהדיבור עם עצמו החוצה, אל האלוהים. הוא מנסה להבין ולקבל את מצבו האמיתי של העולם ואת מקומו שלו בעולם.
