הפואמה
יהודה לייב גורדון הינו הנציג הבולט ביותר מבין היוצרים העבריים בתקופת ההשכלה.
יל"ג החל בפעילותו הספרותית בהיותו בן 20 והמשיך בפעילות זו ארבעים ושתיים שנה.
יצירתו של יל"ג כוללת שירים, משלים, פואמות, סיפורים, מאמרים ופיליטונים. יצירותיו הראשונות טבועות בחותם הרומנטיקה, הוא כתב פואמות רומנטיות ומליציות על "אהבת דוד ומיכל" ועל "דוד וברזלי" אשר נכתבו בשפה המקראית והתאפיינו ביסוד אלגורי. אולם בהיותו בן שלושים התחיל לכתוב דברי ביקורת ותוכחה על צורות החיים היהודיים, דרש תיקונים בדת ולבסוף הכריז מלחמה גלויה על התאבנות הדת, הרבנים של הציבור היהודי, על הבערות, האמונות הטפלות של העם הפשוט ועל כל האופי הרוחני השקרי של האומה ברוח רעיונות ההשכלה המאמינים כי העם היהודי חייב להשתחרר מכבלי המסורת והדת ולהתאים עצמו לחברה המודרנית החילונית. כך, שירו "הקיצה עמי" אשר הפך ל"אני מאמין" של המשכילים ברוסיה וכן הפואמה "על קוצו של יוד" בה אעסוק בעבודה זו, התוקפת את האטימות, שרירות הלב והטיפשות של המוסד הרבני בכלל, וביחסו לנשים בפרט (פיינר, 2007).
ההקשר ההיסטורי של הפואמה
הפואמה "על קוצו של יוד", הינה הפואמה המזוהה ביותר עם יל"ג, והיא נחשבת כמסמלת את רעיונותיה של תנועת ההשכלה ומשמשת כסמל למאבק לשוויון האישה באמצעות דיון בנושא "העגינות". השינויים במעמד האישה שחלו ברוסיה בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני, באמצע המאה ה-19 עוררו תגובות סותרות בהשכלה היהודית אשר המחישו את המאבק בין ישן לחדש. בעבודה זו ברצוני לבדוק מהו יחסו של יל"ג אל האישה בפואמה 'על קוצו של יוד' וכיצד יחס זה מעיד על תפישת האישה בתקופה ההיסטורית הנידונה.
