בחרתי לעסוק בסיפור "אורח גס רוח".
הסיפור:
בליל חורף אחד, הגיע באמצע הלילה שליח אל ביתו של החוזה מלובלין כדי לבקש שיתפלל לרפואתו של חולה.
באותה העת ישנו כל בני הבית, ואיש לא עצר את השליח מלבוא אל חדרו של הרבי. מצא השליח את הרבי ער, ונתן את ה"קְווִיטל" – פתק הבקשה ובו שם החולה – בידו של הרבי.
אחר כך אמר השליח לרבי: "אני רעב". הלך הרבי אל חדר הבישול, ולקח משם כל מה שמצא.
קרא אחריו השליח ואמר: "אפשר לקבל גם יי"ש? כי קר לי מאוד". הביא הרבי גם יי"ש משובח והגיש לפני השליח את האוכל.
כשסיים לאכול אמר השליח: "אני צריך לישון".
הביא הרבי כר וכסתות. שכב השליח ונרדם. איש גס ומגושם היה השליח, ובשנתו הפיץ ריח רע בבית.
כשקמו משמשיו של הרבי משנתם, ראו את האיש ורצו לגרשו. אמר להם הרבי: "אל תיגעו בו. הניחו לו ויישן עד שיקיץ בעצמו".
אחר כך הוסיף: "השם יתברך זימן לי מצווה של הכנסת אורחים, ואתם לא תניחו לי לקיימה?"
שאלה מספר 2:
הסיפור עוסק בשליח, גס רוח, המגיע לביתו של החוזה מלובלין בכדי לבקש שיתפלל למעל רפואתו של אדם חולה. השליח נכנס ללא רשות לביתו של הרב, ומסתובב בבית ללא רשות עד שמגיע אל הרב עצמו, דבר שאינו מקובל. לאחר מסירת הפתק לחוזה מלובלין, מבקש השליח מהחוזה מלובלין לאכול, מעיל ולישון. אופן בקשתו נשמע כמו דרישה ('אני רעב', 'אני צריך לישון'), דבר המדגיש את הגסות של השליח ואת היותו מגושם, ויוצר ניגוד בהשוואה להתנהגותו של החוזה מלובלין.
