בשנת 1899 פרסם הסופר והמשורר האנגלי רודיארד קיפלינג (1865-1936) את השיר ״משא האדם הלבן״ The White Man's Burden, שמאז הפך לסמל האימפריאליזם הבריטי ולאחת ההצדקות האידיאולוגיות של הפרוייקט הקולוניאלי. על פי השיר, הכיבוש הקולוניאלי, נתפש בעיני האירופים כנטל כבד, שהוטל על כתפיו של האדם הלבן, אך כשליחות שעליו למלא. השיר מסמל את האימפריאליזם הבריטי מכיוון שהוא מתאר את תושבי המושבות כפראיים, רעשנים, חציים ילד וחציים שטן ואת המתנחלים כטובי הבנים של בריטניה, הנאלצים לשרת את הנתינים ולשאת בעול הכבד של הקולוניאליזם. האדם הלבן לקח על עצמו את המשימה הקשה של הכיבוש מתוך הומניזם ואהבת אדם והרצון לפתח את העמים הנכשלים ולהביא להם את הקידמה.
בעוד שכשהשיר התפרסם, רכשו לו כבוד גדול, כיום נחשב השיר לשיר בזוי בעקבות ביקורות פוסט-קולוניאליסטיות של הוגי דעות כגון פרנץ פאנון, מישל פוקו ואדוארד סעיד, שהדגישו את הניצול של מדינות העולם הראשון את אוכלוסיית ומשאבי העולם השלישי והטילו ספק את עליונותם של הערכים של העולם המערבי.
דורות רבים של חוקרים רבים דנו בכתביו של קיפלינג ובפעילותו הספרותית מזוויות שונות. הדור הראשון, ניתח את כתביו בתוך ההקשר של ספרות אנגלית וויקטוריאנית ורומנטית. דור זה הדגיש את תרומתו הרבה של קיפלינג לביסוס ״הסיפור הקצר״ כסוגה חדשה בשדה הספרות האנגלית. הדורות הבאים התייחסו להקשרים הקולוניאליסטיים של עבודתו והתווכחו ביניהם על מידת גזענותו של קיפלינג, שהצדיק בכתיבתו את הפרוייקט הקולוניאליסטי, ואף עזר לקדם אותו מבחינה תרבותית ואידיאולוגית. בעוד שמשנות השמונים הקול הדומיננטי היה לגנות את כתיבתו של קיפלינג ככתיבה שייצגה את הגזענות האימפריאלית הבריטית, בעשורים האחרונים, עולים קולות מגוונים יותר, המציגים את היחס המורכב והאמביוולנטי של קיפלינג להודים, לבריטים והביקורת שלו על יחסם לקולוניות. [1]
