הסיפור הקצר "האדרת" של הסופר הרוסי (יליד אוקראינה) ניקולאי גוגול נחשב בעיני רבים כאחת מיצירות הספרות הגדולות של הספרות הרוסית, אם לא הספרות העולמית כולה. כדברי אימרה מפורסמת, המיוחסת לפיודור דוסטוייבסקי, "כולנו יצאנו מכפלי האדרת של גוגול".[1] הסופר הרוסי הנודע ולדימיר נאבוקוב, שחיבר ביוגרפיה על הסופר שכה העריץ, כתב כי "כאשר כמו ב"אדרת" בת-האלמוות שלו, הניח לעצמו להשתולל בלי רסן והתמזמז לו להנאתו על פי התהום הפרטית שלו, היה לאמן הגדול ביותר שהוציאה רוסיה מקרבה עד עצם היום הזה". [2] בביוגרפיה הזו חוזר נבוקוב שוב ושוב, בניסוחים שונים, על הטענה שקריאה "ריאליסטית" של גוגול היא שטחית ומחמיצה את כל מה שהופך אותו לסופר גדול. במיוחד לגבי מה שהובן בדרך כלל כיצירה הריאליסטית ביותר של גוגול, "המבקר" ("רביזור"), אך גם לגבי "האדרת", מבטל נבוקוב את הנסיון להבין את הספרות של גוגול כעוסקת בעניינים כמו ביקורת כלפי פערים כלכליים או המבנה השלטוני, ומנסה, במידה מסוימת של הצלחה, לתאר את גוגול כפי שכתיבתו ניצבת על מישור מופשט ועמוק הרבה יותר. "הקורא כבד הראש יסיק כמובן מאליו שמטרתו העיקרית של גוגול היתה להוקיע את עוולות הבירוקרטיה הרוסית", הוא כותב, אבל והוא ודומיו "לא יבינו מה הוא העניין האמיתי שבאדרת".
