בקטע זה מתוך שער הביטחון, טוען ר' בחיי אבן פקודה כי אדם אשר זכה לעושר מופלג איננו אלא מועמד בניסיון בפני קונו, שהרי זכה ליותר ממה שלשיטתו מובטח לכל אדם. זכות יתר זו מתבטאת בכך שבעוד שהרכיב שמובטח לכל אדם בפרנסתו הוא רכיב הקיום הבסיסי עבור עצמו בלבד ("פרנסת מזונו הוא כלכלת גופו בלבד, והוא מובטח על-ידי ה' לכל חי עד סוף ימי חייו"), הרי שהונו הרב של העשיר מוסיף עליו, הלכה למעשה, שני רכיבים נוספים של הפרנסה – פרנסה של בני ביתו ושל עובדיו וכפיפיו ("מזון זולתו כגון בני בית ובנים ועבדים ומשרתים וכל הדומה לכך"), וכן רכיב נוסף שהוא נכסים מניבים על סוגיהם ("פרנסת רכוש, והוא הממון שאין בו תועלת לאדם") – אשר אינם נדרשים לצורך קיומם הבסיסי של העשיר או של באי ביתו, אך מצויים אצל העשיר למרות זאת.
חלוקה בסיסית זאת משמשת את ר' בחיי לסיווג של החטאים הרובצים לפתחו של האיש העשיר כנגד כל אחד מרכיבי העושר, כשהעיקרון המארגן את כולם הוא עיקרון הגזירה האלוהית: אל לו לעשיר לחטא בגאווה ובגובה לב על שום עושרו, שהרי עושר זה הגיע אל ידיו מתוקף גזירה אלוהית ולא משום עליונות אינהרנטית שלו על-פני רעיו. עיקרון זה זוכה אף ליישום דטרמיניסטי בקביעת ר' בחיי כי פרנסה כלשהי תגיע בין כה וכה אל האדם, בין אם בדרך אחת ובין אם באחרת, ועל-כן אין לראות בה הישג פרטי ("ואין לנברא שום עצה בהם [ברכיבי פרנסתו], ולא גזירה כי אם ברשות ה' יתעלה ובגזרתו ובמשפטו").
