1. עם עלייתו לשלטון, הדיח אנטיוכוס הרביעי את חוניו השלישי מתפקידו ככהן הגדול ותחתיו מינה את יאסון, אחיו. מעשה זה נבע ככל הנראה עקב הבטחתו של יאסון למתן סכום עתק תמורת משרת הכהונה – 440 כיכר כסף כפי שאנו למדים ממקבים ב'.[1] על שיקול כלכלי זה יש להוסיף את העובדה שיאסון השתייך לבית הכהונה הגדולה הלגיטימי. למעשה, חוניו לא היה נוכח בירושלים ולא מילא אחר תפקידו ככהן. את התפקיד מילא הלכה למעשה יאסון. יתרה מזאת, מכיוון שיאסון שיתף פעולה עם מנלאוס, אחיו של שמעון נגיד המקדש מבית בלגה, מינוי זה ביטא פשרה במאבקים שבין הכהן הגדול לבני בלגה שביקשו להשתלט על משרת הכהונה הגדולה. בכך הובטחה רגיעה מסוימת בירושלים. שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הינו העובדה שיאסון לא גילה כל התנגדות למגמת ההתייוונות שאותה קידם אנטיוכוס.
2. עם מינוי של יאסון למשרת הכהונה, החלו לקדם את מגמת ההתייוונות והטמעתן של יהודה וירושלים בתרבות היוונית. מגמה זו באה לידי ביטוי בשני צעדים עיקריים שנקט יאסון: ייסוד הגמנסיון (ומוסד האפביה) בירושלים, מוסד המהווה את אחד מסימני ההיכר של העיר היוונית. הלימודים בגמנסיון לא הוגבלו רק לחינוך גופני, אלא כללו גם לימודי מוסיקה, ספרות ופילוסופיה; כמו כן, יאסון הפך את ירושלים לפוליס יוונית והעניק לה את השם "אנטיוכיה". צעדים אלו הפכו את ירושלים לעיר בעלת צביון הלניסטי. עתה האוכלוסייה היהודית החלה תהליך של התייוונות וסיגלה לעצמה את סממני התרבות היוונית על שלל היבטיה.
