הספד הוא קינה על המת, נאום הנאמר על אדם לאחר פטירתו. בדרך כלל דברי ההספד נאמרים בטקס הקבורה. הספד הוא מנהג שנהוג לא רק ביהדות, אלא אף ברחבי העולם, בקרב דתות שונות, בין היתר גם בנצרות ובאסלאם, ואף בקרב אנשים שאינם משתייכים לדת מסוימת, אלא מבכים על מות הנפטר.
מבין ההספדים המפורסמים בהיסטוריה נכלל נאום ההספד של פריקלס (מדינאי, רטוריקן ומצביא יווני בולט), מן המאה ה-5 לפנה"ס, שנשא הספד מרגש על חללי המלחמה בין ספרטה לאתונה. ההספד הקדום ביותר המתועד ביהדות קשור לאברהם אבינו ולשרה, בפסוק: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית, כ"ג, ב').
בימי הביניים המאוחרים, בין המאות ה-11 וה-15 בקירוב, היחס לילדים היה מורכב: מצד אחד בעדויות שונות נראה כי היחס אליהם הוא כאל יצורים שאינם יודעים שובע, ושתזונתם עוד מהרחם, מדם ומווסת האישה הוא טמא, ומצד שני היו שראו ילדים כהתגלות הטוהר, והתייחסו אל רצח ילדים ולהתעללות בהם כאל זוועות שיש להימנע מהן.
בנצרות, רוב ההספדים היו בתקופה זו בשפה הלטינית, כשקינות חדשות תפסו את מקומן של אלו הישנות מן הברית החדשה והברית הישנה (שבדרך כלל נלקחו מספר ירמיהו), ביהדות קינות מפורסמות גם הן לקוחות מן התנ"ך ומספר ירמיהו, ואף ממקורות שונים בתורה שבעל-פה, ובאיסלאם- מהקוראן.
מבוא
פרק א': ימי הביניים והיחס ללידה ולתינוקות
פרק ב': ילדות והורות בימי הביניים
פרק ג': היחס למוות, פציעה ומוות מוקדם
פרק ד': מנהגים טקסים שונים ב-3 הדתות
פרק ה': הספדים והספדי הורים על ילדיהם ב-3 הדתות
דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה
