מלחמת יום הכיפורים, פרצה ב- 6 לאוקטובר שנת 1973, בהתקפת פתע של קואליציית מדינות ערב השכנות לישראל – סוריה ומצרים.
המלחמה התרחשה בעיקר באזור סיני ורמת הגולן ונסתיימה ב- 24 לאוקטובר עם כינסת הסכם הפסקה האש לתוקף. במלחמת יום הכיפורים כיהנה בישראל ממשלה בראשותה של גולדה מאיר שכיהנה כבר מ- 1969, שר הביטחון – משה דיין, שר החוץ – אבא אבן, סגן ראש הממשלה – יגאל אלון.
מלחמה זו הייתה ונשארה צרובה בנרטיב הישראלי, שכן היא נתפסה בעיני הציבור ובעיני מקבלי ההחלטות כהפתעה גמורה, במיוחד לנוכח ההצלחה הכבירה של המלחמה הקודמת – מלחמת שש הימים – שם צה"ל יצא עם ידו על העליונה, בדמות של מעטים מול רבים וניצחון המעטים. האופריה ששררה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים גבתה את קורבן מלחמת יום הכיפורים.
נוסף על כך, ישראל עמדה בפני איום קיומי, צה"ל בתחילת הלחימה לא הצליח להתגבר על כוחם של צבאות ערב הפולשות, וזאת גם בחסות ההלם ששרר בקרב מקבלי ההחלטות והמפקדים. לקראת סוף הלחימה החל צה"ל להתגבר על צבאות ערב ולהדוף אותם אל מעבר לגבולות ישראל והחשש הקיומי הוסר[1].
בעבודה זו אבחן את עומק המחדל המודיעיני שהתקיים בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים ואשר הביא את ההפתעה הרבה שאחזה במקבלי ההחלטות ובצה"ל, וכך שהצבא לא היה ערוך למלחמה בסדר גודל כזה.
אנסה להתחקות אחר האישיים אשר לקחו חלק בהעברת המסרים המודיעיניים, או בהגבלתם, בתפקוד מקבלי ההחלטות לנוכח מסרים מודיעיניים אודות לחימה אפשרית.
מבוא
פרק 1 – איוולת וקציני צבא
פרק 2 – מערך המודיעין ודרכו של ראש אמ"ן
פרק 3 – מה מנע מראש אמ"ן לפעול אחרת
סיכום
ביבליוגרפיה
