הגירה ותנועה של אוכלוסייה הייתה מרכיב מרכזי בשינויים פוליטיים ודמוגרפים לאורך ההיסטוריה האנושית. בכוחה של אוכלוסייה חדשה לשנות את צביונו של האזור אליו היגרו ולהביא לתמורות פוליטיות, חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הרבה מדינות ואימפריות לאורך ההיסטוריה עשו שימוש בהגירה לצרכים פוליטיים ואסטרטגים, לצורך שינוי דמותה של החברה לאחר כיבוש, או לצורך צמצום היכולת של האזרחים להתקומם, כמו גם, יצירת קהילה נאמנה בתוך אויב פוטנציאלי.
ישנן עדויות אין ספור בהיסטוריה כיצד הגירה של אוכלוסייה למקומות אחרים הביאו לשינוי פני המקום אליו היגרו – אירופאים שהיגרו לארה"ב, האפריקאים שהובאו לצרכי עבדות במרכז ודרום אמריקה ותנועת המוסלמים לאורך הכיבושים ההיסטוריים וגם כיום[1].
תורכיה, מדינה שנולדה מתוך משבר ארוך שנים, כאימפריה גדולה שהלכה והתפרקה, מוקפת אויבים רבים, הייתה נתונה האימפריה לאנדרלמוסיה פוליטית, חברתית וכלכלית. ללא מנגנוני שליטה יעילים וחילופי אוכלוסין של מיליוני בני אדם למדינות שכנות או בתוך האימפריה[2].
עם נפילתה הסופית של האימפריה העות'מאנית בחרה תורכיה, כמדינה חדשה, בציוויליזציה מודרנית ואימצה את הרעיון הלאומי שמאחד את כל המיעוטים בניסיון להנמיך, עד כמה שניתן, את להבות הסכסוכים תוך חיזוק קשריה עם מדינות אירופה המערביות וארה"ב וחיזוק הצבא התורכי[3].
מבוא
רקע תיאורטי
שיטת מחקר
פרק 1: רקע היסטורי
פרק 2: השלכות ההגירה על אירופה
פרק 3: מאפייני ההגירה ונתוני הגירה לאירופה
מאפייני העולים
סיכום
ביבליוגרפיה
